מדרשי פילון ג׳:י״דThe Midrash of Philo 3:14
א׳מדוע קילל בראשונה את הנחש, בשנית את האשה ובשלישית את האדם?
1
ב׳עריכת הקללות נמנית בהתאֵם לסֵדר החטאים. הנחש רימה ראשון. שנייה חטאה האשה בעטיו, כששתה לבָּהּ212 מילולי: פנתה/פינה מקום ל... מ. לרמאות, ושלישי היה האדם, כששָת לבּוֹ212 מילולי: פנתה/פינה מקום ל... מ. לרצון האשה יותר מאשר לצווים האלהיים. ברם, סדר זה מתיישב יפה גם על־פי האלגוריה. כי כפי שהראינו, הנחש הוא סֵמל לתאווה, האשה - לחושניות, והאיש - לשֵׂכל. לפי זה, התאווה נהיית מקורם המושחָת של החטאים, והוא מרַהֶה את החושניות תחילה, בעוד שהחושניות משעבדת את השֵׂכל.*שו"ת בראשית א, מז
___________
___________
2
ג׳יסוד השאלה נמצא גם בחז"ל, אלא שתשובתם היא אחרת מזו של פילון: "בגדולה מתחילין מן הגדול וכו', בקללה מתחילין מן הקטן, בתחילה נתקלל הנחש ולבסוף נתקללה חוה ולבסוף נתקלל אדם" (ברכות סא, א. וכן בספרא, מכילתא דמילואים, פרשה ב, לט). ברם, בהמשך הסוגיא שם מקשה הגמרא, שבפורענות המבול היה הסדר הפוך: "ברישא אדם והדר בהמה". כאמור: וימח את כל היקום אשר על פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים (בראשית ז, כג). ובגמרא שם אין טעם לחילוף הסדר בפורענות המבול. אולם במדרשי התנאים איתא: "מה תלמוד לומר וצבתה בטנה ונפלה ירכה? אבר שהתחיל בעבירה ממנו יתחיל הפורענות, כיוצא בו אתה אומר וימח את כל היקום אשר על פני האדמה מאדם ועד בהמה, מי שהתחיל בעבירה ממנו התחיל הפורענות, כיוצא בו" וכו' (ספרי נשא, יח; תוספתא סוטה ד, י-יא). לפנינו בהדיא שיטת פילון בנוגע לסדר העונשים: הנחש, חוה והאדם. אבל מאידך, מובאים בספרי ובתוספתא כמה מקראות כהוכחה לכלל: שהמתחיל בעבירה ממנו מתחילה הפורענות. ותמוה הדבר, שברייתא זו אינה מסתייעת בנדון זה מסדר עונשי הנחש וחוה ואדם. הרי הם היו הראשונים לכל העונשין, והיה ראוי שיובאו ראשונה לכל דוגמאות העונשין הבאים שם.
3
ד׳פירושו זה של פילון נמצא במדרש הנעלם לבראשית: "אמר ר' יצחק, בא וראה, כמו שנתקלקלו כך נדונו. הנחש בתחלה, אחריו האשה ואחריו האדם, היינו דכתיב ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך" (מדרש הנעלם בזֹהר חדש, יט ע"ב), וברד"ק: "וקלל הנחש תחלה, כי הוא היה סבה לאשה ולאדם". וכן בחזקוני: "התחיל הקב"ה לקללם כדרך שעשו העבירה. הנחש שהתחיל נתקלל תחילה, ואחריו חוה ואחריה אדם".
4
ה׳גם במקום אחר כותב פילון בענין קללת הנחש, כדלהלן: "מפני מה מקלל (ה') את הנחש בלי נאום הגנה213 פי' מבלי לתת לנחש את האפשרות להגן על עצמו., בעוד שבמקום אחר הוא מצַווה כיאות: "ויעמדו השנים אשר להם הריב" (דברים יט, יז), ושלא להעדיף ולהאמין לאחד מהם? (שהרי) אתה רואה ללא־ ספק, שהוא לא העדיף להאמין לאדם כנגד האשה, אלא נתן לה את ההזדמנות לחָגֵן על עצמה, כשהוא שאל: "מדוע עשית זאת"? (בראשית ג, יג), והיא הודתה שנכשלה בעטיו של פתוי הנחש לשפע־הנָאָה. וכשהאשה אמרה "הנחש השיאני", מה מנע ממנו מלשאול את הנחש אם אכן פיתה אותה, אלא קיללו בלי היסוס ובלי נאום־הגָנָה? לפיכך עלינו לומר, שהחושניות כשלעצמה איננה בבחינת רע, אף לא בבחינת מוסרי, אלא היא בינונית, ומשותפת גם לחכם וגם לשוטה, בטיפש היא רעה ובמשכיל היא מוסרית. ולפיכך, מאחר שאין בה מטבעה וכשלעצמה רישעות, אלא היא נוטה לשני הצדדים פעם לטוב ופעם לרע214 ראה לעיל פסוק ג, א שו"ת בראשית א, לג ובמקבילות., (לכן) אין היא נאשמת עד אשר תוֹדֶה שאָכֵן הלכה בעקבות הרע. אך הנחש־ התענוגות, הוא הרישעות כשלעצמו, ולכן אין הוא נמצא כלל באיש המוסרי, אלא רק הרָשָע ניזוק הימנו. לפיכך מן הראוי שאלהים יקללנו בלי התגוננות, כי אין בו אף גרגיר מן הטוב, ותמיד ובכל מקום הוא מוּעָד לאשמה ותועבה" (דרשות אלגוריות ג, סה-סח).
5
ו׳גם חז"ל מציינים את אותו הדיוק שבפילון: למה לא ניתנה ההזדמנות לנחש להתנצל? ותירוצם קצת שונֶה: "עם אדם נשא ונתן, עם חוה נשא ונתן, ועם הנחש לא נשא ונתן. אלא אמר הקב"ה, נחש זה רשע בעל תשובות הוא, אם אני אומר לו, הוא אומר לי אתה צויתָם ואני ציויתים, למה הניחו ציווייך והלכו אחרי ציוויי? אלא קפץ עליו ופוסקו, ויאמר יי' אלהים אל הנחש" (ב"ר כ, ב). "אבל כשבא אצל הנחש, לא הסיח עמו כמו שהסיח עם האשה, אלא נתן לו אפופסין" (ת"ה תזריע, ט; ת"ב, שם, יא).
6
ז׳וברש"י: "מכאן שאין מהפכים בזכותו של מסית". וראה סנהדרין כט, א שאין טוענין למסית, ומביאים ראיה לזה מן הנחש: "אמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן, מניין שאין טוענין למסית? מנחש הקדמוני. דא"ר שמלאי, הרבה טענות היה לו לנחש לטעון ולא טען". ואין ר' שמלאי מסביר למה לא טען הנחש להגנתו, אבל לפי פילון, שהנחש הוא המסית (ראה לעיל לפסוק ג, א, שו"ת בראשית א, לא), לא ניתנה לו אפילו האפשרות לטעון להגנת עצמו.
7
ח׳וברד"ק: "ויאמר כי עשית זאת, הוא לא היה לו מענה ולא שום טענה, כי האדם ואשתו אע"פ שטענתם חלושה, היה להם קצת טענה, אבל הנחש לא היה לו טענה כלל, לפיכך קללו מיד, ולא קוה לו שיענהו, כי ידע שאין לו דבר לענות, והוא דבר כנגד מצות האל והשיא את האשה, והוא לא היה לו שום הנאה מזה".
8
ט׳מדוע (הביא ה') קללה זו על הנחש - ללכת על חזהו וגחונו215 בטנו. מ. בתרגום ירושלמי: "על מעיך תהא שחיף"., לאכול עפר ולשנוא את האשה?
9
י׳פשוטו (של מקרא) ברור, ומשמש עדות לאשר אנו רואים (כיום). אך סבורני216 מילולי: לפי הסברה. מ., ש(משמעותו) על דרך האלגוריה היא זו: מכיוון שהנחש סֵמל לתאווה217 ראה לעיל פסוק ג, א שו"ת בראשית א, לא., הוא מצטייר218 מקבל דמות וצורה של. מ. כאוהב־תענוגים, כי הוא הולך על חזהו ועל בטנו המלֵאה במאכלות ובמַשקים, הוא זולל כאותו השָלָך בתאוותיו, משולח כל רֶסֶן ושטוף באכילת בשר. וכל אשר מתייחס לְאוֹכֶל הוא "ארצי" כולו, ולפיכך נאמר ש(הנחש) יאכל "עפר". וטִבעי שקיימת שינאה בין התאווה והחושניות219 ראה לעיל פסוק ג, יב-יג שו"ת בראשית א, מו., שבדרך סמלית מכַנֶה אותה (הכתוב) "אשה". ואף על פי שהתאוות נראות כמטילות מום בחושניות, הן לאמיתו של דבר חנֵפות המתנַכלות כאויבים. ומדרכּם של יריבים להסב נזק רב על־ידי אותם הדברים שהם מעניקים במתנה. כך העיניים על־ידי ליקוי בראייה, והאזנים בקשיי שמיעה, וכל האחרים על־ידי טימטום. הן ממיטות תשישות ושיתוק על הגוף כולו, שוללות לחלוטין את כל בריאותו, ולשוא מחַדשות עליו הרבה חֳליים רעים.*שו"ת בראשית א, מח
___________
___________
10
י״אלדברי פילון, היה הנחש זולל מאכלות ומשקאות. וכזה במדרש אגדה: "שהיה אוכל כל מעדני עולם, וכיון שהחטיא לחוה, נגזר עליו שיאכל עפר כל ימי חייו". דברי פילון, שטבעי הוא שקיימת שינאה בין התאווה והחושניות, הם כדברי הרמב"ם: "והשנאה השלמה אמנם היא קיימת בין הנחש וחוה" (מו"נ ב, ל).
11
י״בבמקום אחר בכתביו מביא פילון שאלות מדרשיות לפסוק זה, ועונה בתשובות אלגוריות: "והַבְחֵן, ש(הכתוב) לא אמר "אשים ריב לך ולאשה", אלא "בינך ובין האשה". ומדוע? שכֵּן המלחמה היא על אשר באמצע, כביכול בגבול שבין ההנאה220 או: תאוה. מ. והחושניות. ובין שניהם נמצאים השתייה והאכילה, שהם מתאימים מאד לכל אחד מהם. שהרי כל אחד חושני מֵחַד, וגורם הנאה מאידך. ולפיכך בשעה שההנאה נמלאת בהן ללא שובַע, מיד היא פוגעת בחושניות" (דרשות אלגוריות ג, קפד).
12
י״ג"'הוא ישמור את ראשך ואתה תשמור את עקֵבו'221 במסורה: "הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב". ובאנקלוס: "הוא יהא דכיר לך וכו' ואת תהי נטר ליה". ועי' בביאור. (בראשית ג, טו). ביטוי זה נשמע מוזר, אך משמעותו מדוייקת. שֶכֵּן הוא נאמר לנחש אודות האשה, ואילו האשה איננה "אתה" אלא "אַת". מה אם כן יש לומר? (הכתוב) חדל לדבֵּר על האשה והחל לדבֵּר על הזרע והמקור שלה. והשֵׂכל הוא ראשית החושניות, והוא זָכָר, אודותיו יש לומר "הוא" ו"שלו" וכדומה... לבטוי "תשמור" משמעות כפולה. האחת בדומה ל"תשגיח ותישמר". והאחרת בדומה ל"תָּשֵׁת לבך להרע"222 מילולי: "תפקח עין כדי להרוס". מ. כעין "לא תקום ולא תטור".. והשֵׂכל, בהכרח, הוא או מוסרי או מָשחת. ובכן השֵׂכל השוטה ייעשה שומר ואוצֵר של התאווה, שכֵּן הוא נזקק לה, ואילו ה(שֵׂכל) המוסרי (ייעשה) לאויבה, כשהוא יושב וממתין עד אשר יתגבר ויביא עליה כליון מוחלט. והתאווה מצידה שומרת את צעדיו של השוטה, אך היא מנַסָה להרוס ולהחריב את עֶמדתו של החכם, שכֵּן היא סבורה ש(החכם) זומם את חורבנה, ואילו השוטה ישמור עליה כמיטב יכולתו" (דרשות אלגוריות ג, קפח-קפט).
13
י״דפילון מפרש באופן אלגורי, שזרעה פירושו זרע החושניות שהוא זָכָר. ובמדרש הגדול: "ובין זרעך ובין זרעה, וזרעה הוא זרע אדם, ללמדך שהאיבה בין הכל". ונראה שמקור מאמרו הם דברי הרמב"ם: "והשנאה השלמה אמנם היא קיימת בין הנחש וחוה, ובין זרעו וזרעה, ואין ספק שזרעה הוא זרע אדם" (מו"נ ב, ל).
14
ט״ופילון מתרגם "ישופך" ל"תשמור", וכוונתו "תָּשֵׁת לבך להרע", מפני שהנחש אורב תמיד נגד האדם, לכן על האדם להשמידו, וכן בתרגומים. בתרגום אנקלוס: "הוא יהא דכיר מה דעבדת לי מלקדמין, ואת תהי נטר ליה לסופא". וכן תרגום יב"ע וירושלמי פירשו בדרך אלגורית: "ויהי כד יהון בנתא דאתתא נטרין מצוותא דאורייתא, יהוון מכוונין ומחיין יתך על רישך, וכד שבקין מצוותא דאורייתא, תהוי מתכוין ונכית יתהון בעקבהון". וכן במדרש אגדה: "הוא ישופך ראש, בזמן שבני אדם עוסקים בתורה אין כח לנחשים להזיק אחד מישראל, ויכולים ישראל להרגם. אבל בזמן שישראל בטלים מדברי תורה, נושך עקבם". וביותר קולעים דברי המדרש הגדול, שמקור מאמרו נעלם: "הוא ישופך ראש. אם זכה הוא ישופך ראש, ואם לאו ואתה תשופנו עקב". וברבינו בחיי: "כי האדם רשאי שיתגבר על יצרו ויכתת אותו בתחלה, ואם לא - ואתה תשופנו עקב, רָמז לך, שאם לא ישוף האדם את היצר הזה - הוא ישופנו בסוף וימיתנו".
15