יין הטוב, חלק א, אורח חיים י״אYein HaTov, Part I, Orach Chayim 11
א׳בענין איסור הליכה ונגיעה קודם נטילת ידים שחרית
1
ב׳בדברי המגן אברהם סי' ד' ס"ק א' וסי' ב' ס"ק ג' אשר כתבתי לאברך אחד.
2
ג׳תשובה. לפני שאודיעך חות דעתי העניה בעצם הדין כבקשתך, הנני לבאר לך דברי המגן אברהם הקצרים, וצריך שתדע שעמקו מחשבותיו, וכפי הנראה מדבריך לא ירדת לסוף דעתו בזה. ודע דמה שכתב המגן אברהם: "ובגמרא לא משמע כן", זה קאי גם על מה שהביא מהב"ח בשם תולעת יעקב שאסור לילך ד' אמות בלא נטילת ידים, ודין זה וגם הדין השני שכתב בשם סדר היום דאסור לנגוע במלבושיו קודם נטילה, שניהם מקורן בזוהר הקדוש. ותימה על השו"ע שכתב בסימן זה כמה דינים מהזוהר והשמיט שני דינים אלו, וכבר תמהו בזה על השו"ע הב"ח והאחרונים. ולישב זה כתב המגן אברהם שבגמרא לא משמע כן, ורצונו לומר דבברכות (ס' ע"ב) נקיט תלמודא ברכות של שחר על הסדר, ומסודר שם: "כשלובש מברך מלביש ערומים וכו' כשהולך מברך המכין מצעדי גבר וכו'" ואח"כ: "כשיטול ידיו יברך על נטילת ידים", וכן הובא בטור ושו"ע סי' מ"ו, ועיין שם במגן אברהם (ס"ק א'), ומשמע דמדינא דתלמודא אין קפידה לנגוע במלבושיו ולילך ד' אמות קודם הנטילה. ומיושב בזה גם הב"ח שכתב דמשום רובא דרובא אינם יכולים ליזהר בזה ומוטב שיהיו שוגגין השמיט זה השו"ע. ותימה כיון דמידי דסכנה וגם חייב מיתה כשהולך ד' אמות, היה צריך השו"ע להרעיש על זה. אך לפי האמור אתי שפיר, כיון דמדינא דגמרא אין קפידא ואין רוב הציבור יכולין לעמוד בחומרת הזוהר בזה, השמיט השו"ע חומרות אלו אע"פ שכתב חומרות אחרות מהזוהר. ומה שכתב המגן אברהם: "ובברכות נ"א: אל תטול חלוקך שחרית מיד השמש ותלבש", לכאורה ענין בפני עצמו, אלא דהיה צריך לכתוב זה בסי' ב'. ואפשר שכוונתו להוכיח ממה שכתב: "אל תטול חלוקך" קודם "ואל תטול ידך", דשמע מינה דאין קפידה לנגוע במלבושיו קודם נטילה, וכן כתב היפה ללב אות י"ג. ועיין לבושי שרד שכתב דהמגן אברהם הביא זה ראיה לראיה, שמא תאמר דמסדר הברכות אין ראיה לענין שאסור לנגוע בלבושו דאפשר שמיירי כשאדם אחר שנטל מלביש אותו, על כן הביא הך דאל תטול דמשמע דאסור אפילו אם השמש נטל, אלא צריך שהוא עצמו ילבוש. וכן ראיתי להגאון ר' גרשון (בעל המסכתות כלים ואהלות) בהגהותיו על צוואת רבי אליעזר הגדול שמפרש המגן אברהם כהלבושי שרד הנ"ל, אלא שכתב לדחות דבברכות נ"א י"ל דוקא מיד השמש קאמר דהיינו שמש קבוע דאימת רבו עליו, דגזרינן אטו לא נטל ידיו שמחמת אימת רבו עליו ימהר ויתן לו נמי בעוד שלא נטל ידיו, אבל מיד אחר שאינו שמש קבוע ליכא למיגזר, ולכן אם נטל ידיו שפיר דמי. וכעין זה משני הש"ס במס' שבת (י"ב:): "לא קשיא, כאן בשמש קבוע כאן בשמש שאינו קבוע", עיין שם, ועיין חולין (ק"ז:) דמשני: "שאני שמש דטריד". וכתב דבהכי אזדא לה ראיית המגן אברהם מסדר הברכות, די"ל דהתם מיירי בלובשם ע"י אחר שכבר נטל ידיו דבכי האי גוונא ליכא איסורא, עיין שם. ואע"פ שדבריו דברי טעם הם אין בהם כדי לדחות דברי המגן אברהם, דמדברי רש"י שכתב: "אלא אתה בעצמך טלהו ממקום שהוא שם ותלבשנו" לא נראה לפרש כן, ומשמע שבא לשלול שלא ליטול מיד כל אדם אחר, זה רציתי להקדים לבאר לך בדברי המגן אברהם, שממילא תבין שאין מקום להערותיך.
3
ד׳והנה כבר ראית בברכי יוסף (סי' א' אות א') שהעיר בשם מהר"מ די לונזאנו בספר שתי ידות דבזוהר שלפנינו לא נזכר ענין זה דההולך ד' אמות לפני הנטילה חייב מיתה, והברכי יוסף עצמו מצא כן בנסחא כ"י בספר הזהר מוגה מדרבנן קשישאי, וכן ראה באור הלבנה, הגהות על הזוהר מזקנו בעל חסד לאברהם, שהביא נוסחא זו וסיים: "ומעתה צדק בעל תולעת יעקב", ועיין עוד בספרו יוסף אומץ (סי' ט"ו אות ב'). ועיין יפה ללב (ח"א סי' ד' אות ב') שכתב שאף הוא ראה באור צדיקים להרב מאיר פאפירש שהביא משם הזוהר שלא לילך ד' אמות בלי נטילת ידים שחרית דכאילו עובד עבודה זרה ח"ו ועובר על לא ידבק בידך מאומה מן החרם, כי כל עוד שלא נטל הסטרא אחרא דאקרי "אל אחר" שולט עליו. וכתב עוד שכן כתב מהר"ח ויטאל בפרי עץ חיים שכן איתא בזוהר על פסוק "לאשר הביא אלוה בידו וכו'" עיין שם. וכבר ידוע לך שאנשי מעשה נזהרים מאד בזה. והאחרונים שהזכרת רק לימדו זכות על שאינם נזהרים, אבל לא שכתבו להקל. ועיין שיורי ברכה (דפוס שאלוניקי סי' מ"ו אות ב'), ועיין שם שכתב דמרן השמיט דין זה משום שלא נמצא בזוהר שהיה בידו, ואם היה רואה הנוסחא שבכ"י בודאי לא היה משמיטו, עיין שם. ומה שמצאת בשערי תשובה (סי' א' אות ב') דפליג על מה שכתב הברכי יוסף הנ"ל בשם רבנן קדישי דכשהמים רחוקים הלכו פחות מד' אמות, וכתב על זה השערי תשובה דלא נהירא ועדיף שילך במרוצה שלא להשהות הרוח רעה, הרי זה ברור לכל בר בי רב שאינו חולק על עצם הדין אלא על התיקון של ההליכה פחות פחות מארבע אמות באם אירע שהמים רחוקים. וגם בסידור בית עובד חלק בזה על דעת הברכי יוסף, וזה לשונו: "ולי משמע איפכא, דאדרבא כשאירע שהמים רחוקים מצוה לרוץ אל המים למהר להסיר מעליו כח הטומאה וכו'. דהא דכתב הזוהר דההולך ד' אמות בלא נטילת ידים שחרית חייב מיתה, נראה דלאו דוקא הולך, דאין האיסור על מעשה ההליכה, אלא כל עיקר הקפידה על השהוי שמשהא עליו רוח הטומאה כדי שיעור הלוך ד' אמות וכו'. וא"כ הנעור משנתו וראה שהמים רחוקים ממנו ירוץ אל המים וכו', דלא כמו שכתב הרב החיד"א שילך פחות מד' אמות, דאדרבא בזה תקנתו קלקלתו, אלא ימהר להסיר רוח הטומאה ליתן מקום לקדושה שתשרה עליו".
4
ה׳והנה מה שכתב הבית עובד הנ"ל שבזוהר לא החמירו על מעשה ההליכה אלא על השהיה, שאסור לשהות משניעור שיעור ד' אמות בלי נטילת ידים, לא נראה כן לעניות דעתי, ודבריו תמוהים מאד, דלפי דבריו יוצא דאין אדם ניצול מאיסור זה, שאין לך אדם שלא צריך יותר משיעור זה להכין עצמו לעשות נטילה זו אפילו אם המים מוכנים סמוך למטתו, ולא ניחא למרייהו למימר הכי, ואדרבא מצינו שהזהירו חז"ל שלא לקום מיד שניעור, דישן ועמד קרוב למיתה יותר מן החיים, כדאיתא בשבת (דף קכ"ט: וגיטין דף ע.), ומבואר שם שצריך לשהות פורתא, ושהיה פורתא בודאי לא פחות מכדי הילוך ד' אמות. ועיין דברי חמודות (בפרק הרואה אות ס"ט) שעל מה שכתב הטור בסי' א': "יתגבר כארי לקום בזריזות", כתב: "ולא יעמוד פתאום מיד אחר השינה, דחמשה קרובים למיתה יותר מן החיים, כדאיתא בפרק מפנין, ואחד מהם ישן ועמד, אלא ישהה מעט", וכן כתב המגן אברהם (בסי' א' ס"ק ג') על דברי הרמ"א שכתב: "ומיד שיעור משנתו יקום", דלאו דוקא מיד אלא ישהה מעט. ונראה ברור שדברי הזוהר שכתב התולעת יעקב הם כפשטן, דדוקא על הילוך ד' אמות ממש הוא דחייב מיתה ולא על השהיה, דאפילו שוהה יותר משיעור זה אינו חייב מיתה, ועיין פתח הדביר (סי' ד' אות א') שכתב שבודאי יש טעם כמוס ליודעי חן לחייב על הליכת ד' אמות דוקא, ובכמה דברים מצינו ששיערו חכמים בד' אמות. ועיין בפרק י"ג דנגעים משנה י"א י"ב, ועיין שם בר"ע מברטנורה ובתוספות יו"ט, דסתם קניין מושב הוא ד' אמות, ואולי הכא נמי חייב מיתה בהילוך ד' אמות משום שבזה גורם להקנות מושב להסטרא אחרא בגופו בר מינן. ועיין שם שהאריך לחלוק על דברי השערי תשובה והבית עובד הנ"ל שכתבו לרוץ אל המים, ומסיק כהברכי יוסף דאם אתרמי שהמים רחוקים ילך פחות פחות מד' אמות. ועיין עוד בפתח הדביר חלק ב', שכתב דשוב בא לידו תשובת גזע ישי חלק ב' כ"י מבעל סידור בית עובד הנ"ל, ולא מצא במה שהאריך שם בעניין זה דבר המכריע להודות לו, עיין שם. ועיין רוח חיים ודברי מנחם (הגהות הטור סי' י"א אות ט"ו) שהאריכו גם הם לחלוק על השערי תשובה וסידור בית עובד, עיין שם, ועיין זכרינו לחיים מערכת נ', ואין להאריך יותר.
5
ו׳ועל ענין חומרת הסדר היום שאסר לנגוע במלבושיו קודם נטילה, אין הספר בידי לראות הדברים בשורשם, וברור שכתב כן ע"פ דברי הזוהר בראשית (דף נ"ג ע"ב), וזה לשונו: "תא חזי כל בני עלמא בשעתא דניימי על ערסייהו בליליא וכו' טעמי טעמא דמותא וכו' ורוח מסאבא שרייא על ידוי דבר נש ואסתאב, וכד אתער ואתהדר ליה נשמתיה, בכל מה דיקרב בידוי כלהו מסאבי, בגין דשרייא עלייהו רוח מסאבא, ועל דא לא יסב בר נש מנוי לאלבשא ממאן דלא נטיל ידוי, דהא אמשיך עליה ההוא רוח מסאבא ואסתאב, ואית ליה רשו להאי רוח מסאב לשרייא בכל אתר דאשכח רשימו מסטריה, ועל דא לא יטול ידוי ממאן דלא נטיל וכו' בגין כך בעי בר נש לאסתמרא בכל סטרוי מסטרא דהאי חוייא בישא דלא ישלוט עלוי" עד כאן, עיין שם. וכן כתב בארחות חיים, צוואות רבי אליעזר הגדול לבנו, שציוה אותו: "וכשתקום בבוקר אל תיטול חלוקך ללבוש בלא נטילת ידים לא מידך ולא מיד אחר שלא נטל ידיו כי רוח הטומאה שורה על הידים". ועל פי זה החמירו מאד המקובלים בספריהם בדבר זה, עיין פרי עץ חיים ועולת תמיד למהר"ח ויטאל ומקור חיים לתלמידו (סי' ד' וסי' ח'), והאחרונים הלכו בעקבותיהם והחמירו בזה. ועיין בשו"ע הרב זלמן (סי' א' אות ז') שכתב דאע"פ שמדין התלמוד נראה דמותר לנגוע במלבושיו קודם נטילת ידים שחרית, מכל מקום חכמי הזוהר הזהירו מאד על זה וכל ירא שמים יחמיר לעצמו כדברי הזוהר, עיין שם ובאחרונים. ונראה דכל זה אשתמיט מהרב כסא אליהו (סי' ד' אות ד') שכתב שלא ידע הטעם שנזהרים העולם בזה, דמהך דברכות "אל תיטול חלוקך מיד השמש" לא משמע משום שלא נטל ידיו, דכל כי הא הוה ליה לפרש, ועוד דמדברי רש"י שם שכתב "אלא אתה בעצמך תטלנו" משמע דהטעם אינו משום רוח רעה השורה על הידים אלא משום דבר אחר וכו', עיין שם באורך. וכבר ראיתי להרב לב חיים, הביא דבריו מר בריה יפה ללב (סי' ד' אות י"ג), שתמה עליו בזה, ועיין שם ביפה ללב שגם הוא הוסיף לתמוה על דברי הכסא אליהו הנ"ל וכתב דאשתמיט מניה גם דברי האגודה, שאחר שכתב "אל תיטול ידך שחרית ממי שלא נטל", כתב "ואל תקח חלוקך מידו ותלבש וכו'", עיין שם.
6
ז׳והנה ביותר יש להפלא בדין זה על גאון עוזינו מוהרי"ח זצ"ל שבספרו בן איש חי (פרשת תולדות אות ו') הביא דברי הזוהר והמקובלים הנ"ל וסיים: "ויש בני אדם אשר בזמן הקור לובשים האנפלאות ברגליהם בעודם על מטתם קודם נטילה, ולא יפה עושים, וצריך להזהירם על זה", ובעוד יוסף חי הנדפס מחדש הזכיר רק הסדר היום הנ"ל וכתב עליו, וזה לשונו: "והנה אנו רואים דאין העולם נזהרים בזה, ובאמת קשה להזהר בכך. ונראה דאין לחוש לזה, כי הרוח רעה לא תשרה על כלי עץ וכלי ברזל ומתכות ולא על בגדי צמר ובגדי פשתים וכיוצא, ואינה קופצת ממקומה על הידים שהם בשר וכו' לשרות על דבר אחר אלא אם כן הוא דבר מאכל ומשקה שהוא מעין המקום שהיתה חונה עליו, שאם אין אתה אומר כן תקשה איך נוטל הכלי שיש בו המים לערות על ידיו, והלא כיון שנגעה ידו בכלי שרתה רוח רעה על הכלי וממילא נטמאים המים שבתוכו וכו'. וכן מצינו שאסרו לנגוע בעיניו קודם נטילה והתירו ע"י בגד, ומאי אהני, אלא ודאי אין רוח רעה שורה על הכלים ובגדים. ועוד יש לדקדק על האזהרה זו שמזהיר הרב סדר היום שלא יגע במלבושיו, והלא בעל כרחו נוגע בכר וכסת וכו' שבמטתו ולפי דבריו רוח רעה שורה עליהם וצריכין רחיצה ביום, אלא ודאי אינה שורה על כלים ובגדים, ולכך אין העולם נזהרין בזה" עד כאן, עיין שם עוד. ונוראות נפלאתי על דברים אלו, דהרי דבר זה מפורש בזוהר ובספרי המקובלים והובא באחרונים, והוא עצמו כבר כתב דבר זה בשם הזוהר והמקובלים בספרו בן איש חי, ועל פי דבריו כתב להחמיר גם בדבר אשר הקילו בו האחרונים, שאסר ללבוש גם האנפילאות קודם נטילה כנ"ל, ואיך אפשר באמת שהוא עצמו יחזור להקל ולהתיר לנגוע במלבושיו שלא כדברי הזוהר והמקובלים הנ"ל מכח קושיות שאפשר לדחות ולחלק. ומכאן נמי ראיה למה שכתבתי במקום אחר, שכפי הנראה שחיבורי מרן מוהרי"ח שנדפסו אחריו חלו בהם ידים וגם הספר עוד יוסף חי הנ"ל בכלל, שבאמצע הדפסתו נפטר הגאון המחבר כידוע, ובודאי איזה תלמיד הוסיף דברים אלו מדעתו בשעת ההדפסה ואין לסמוך עליהם. וכבר כתבתי דגם המגן אברהם הנ"ל והאחרונים שכתבו דמהגמרא לא משמע כן, לא כתבו כן אלא ללמד זכות על המקילים, וגם הם מודים שיש לחוש להחמיר בזה כהזוהר והמקובלים, וכמו שכתב בשו"ע הרב זלמן הנ"ל, וכן מוכח מדברי המגן אברהם עצמו בסי' ח' (ס"ק א'), ועיין שם בלבושי שרד. ועיין בסידור עמודי שמים להיעב"צ שכתב דקודם נטילה לא ילבוש רק המכנסים ובתי רגלים וכו', אם הוא ישן ערום, שלא יהא ערום ופוחח, שיוכל לברך על נטילת ידים תיכף סמוך לנטילה, ושאר בגדיו העליונים יניח עד לאחר הנטילה וכו', עיין שם.
7
ח׳ומה שנסתפקת במה שכתבו המגן אברהם (סי' ב' ס"ק ג') והאחרונים בשם הכוונות, שלא ללבוש שני מלבושין ביחד דקשה לשכחה, אם הוא דוקא ללבוש כל השני המלבושין ביחד יש לחוש, או אפילו בחלק מהם, כגון בתי היד של המלבושין שפושט בשעת הנחת התפילין, אם לובשם שוב ביחד אם יש לחוש בזה משום שאין לובשין שני מלבושין ביחד; ואם הקפידא דוקא שלא ללבוש, או אפילו שלא לפשוט. הנה על ענין זה היה לך לחקור מהמקובלים, כי ידוע לך שדין זה מקורו בדברי הרב, ואתה ידעת שאין לי עסק בנסתרות ואי אפשר לחוות דעתי במופלא ממני. אך גם לפוטרך בזה בלא כלום אי אפשר, והנני להעתיק לך מה שכתבו הספרים בענין זה. הנה במקור הדברים בשער הכוונות (דפוס ירושלים דף ב') כתב שסוד הדבר הוא שמלבוש האדם הוא מן הקדושה וע"י העבירות שהאדם עושה גורם שיתלבש בקליפות ושיתאחזו הקליפות במלבושיו. והנה המלבושים יש בהם בחינת אור המקיף מחוץ להם, כנודע כי יש אור פנימי בפנים ונכלל בתוך הגוף והמלבוש סובב את הגוף ועל המלבוש הם האורות המקיפים ועומדים מחוץ המלבושים. והנה לכל לבוש ולבוש יש בחינת אור מקיף, ואין לך דבר שדוחה את הקליפות כמו אור המקיף, לפי שאין יכולת בקליפות לידבק ולהאחז באור המקיף, ולכן הוא עומד בחוץ ואין לו פחד מן הקליפות. ונמצא כי המחבר שני מלבושיו ולובשם ביחד אינו נותן מקום לאור המקיף להכנס תוך שני המלבושין יחד ולהקיף בין כל לבוש ולבוש, וע"י כן אין הקליפות נדחות משם. ונודע שאין השכחה מצויה אלא מחמת הקליפות, כי הזכירה היא מצד הקדושה, בסוד 'ואין שכחה לפני כסא כבודך', עכ"ל, עיין שם. ומשמע שהאורות המקיפים מקיפים את המלבושים כשהאדם מלובש בהם דוקא, וא"כ כשפושט בתי היד של המלבושין, שעליו או חלק אחר מהם, וחוזר ולובשם ביחד, הנה במעשהו זה נמי אינו נותן מקום לאורות המקיפים להכנס תוך שני המלבושין באותו החלק. וגם נראה מזה שלפשוט שני המלבושין ביחד אין קפידא. וכן ראיתי שכתב כן להדיא הארחות חיים על שו"ע או"ח (מהרב גדליה ליפשיץ, אבי הרב בעל תפארת ישראל על המשנה), שרק ללבוש שני מלבושין ביחד יש ליזהר, אבל לפשוט שני מלבושין כאחת שרי, עיין שם, וכן כתב הפתחי עולם (אות ג') בשמו. אמנם המנחת אהרן (כלל כ"ב אות י"ב) כתב: "כמו שאין ללבוש שני לבושין ביחד משום דקשה לשכחה, כן גם כשפושט לא יפשוט שני מלבושין ביחד אלא אחד אחד" עיין שם, ואין בידי להכריע. ושוב נזדמן לי לדבר בענין זה עם רב אחד מהמקובלים שבזמנינו שמחזיקים אותו לגדול, ולא שמעתי ממנו דבר ברור, וטוב להחמיר.
8
ט׳יצחק נסים בן הרה"צ רחמים זלה"ה
9