יין הטוב, חלק א, אורח חיים י״בYein HaTov, Part I, Orach Chayim 12
א׳אם מותר לקרוא כנגד מי נטילת ידים שחרית ע"י ביטול
1
ב׳ראיתי שאלת חכם ב"המאסף" (שהיה יוצא לאור בירושלים ת"ו שנה ב' סי' קצ"ג) ששאל אם מותר לקרות כנגד מי נטילת ידים שחרית ע"י ביטול, ואמרתי לעיין בזה.
2
ג׳הנה לכאורה נראה גם שלא ע"י ביטול אין אוסר, ומה שכתב הברכי יוסף (סי' ד' אות ד') שמנהג החרדים שלא לברך ולקרות כנגדם, נראה דממדת חסידות נהגו כן, וכמו שכתב בתשובת תפארת אדם (סי' א'), אלא דבמורה שלו (מורה באצבע סי' ב' אות נ"ז) כתב שהם טמאים יותר ממי רגלים, ובקשר גודל (סי' א' אות ה') כתב בלשון איסור: "אסור לברך ולקרות נגדם אלא ישפכם או יכסם". ויש לעיין דמנין שמיע להו איסור זה, דבגמרא (ברכות ס') והרי"ף שם והרמב"ם (פרק ז' מהלכות תפילה) וטור ושו"ע (סי' מ"ו) משמע דשרי לברך, ובשו"ע (סי' ד') מבואר דלהתפלל נמי שרי בעוד שרוח רעה שורה על ידיו, וי"ל דכל שכן דשרי נגדם, ועיין מגן אברהם (סי' צ"ב ס"ק ה'). וגם בהקדמת הזוהר (דף יו"ד) שהחמירו מאד שלא לומר שום דברי קדושה, נראה דלא החמירו אלא דוקא כשהרוח רעה שורה על ידיו. ובזוהר וישב (דף קפ"ד ע"ב), דשם איתא כמה אזהרות על מי נטילה זו, לא נזכר ענין זה. אלא דעל הא דאיתא התם "ולא יבית לון בביתא" ראיתי כתב נמי הרב בעל ברכי יוסף הנ"ל בהגהותיו שם: "וכשקם באשמורת ואינו יכול לשפכם צריך לכסותם, ואח"כ יברך וילמוד", וסיים: "וכן קבלתי". ואין זה כמוכיח קבלה דידיה מהתם, דודאי לא מוכח מידי לענין שאסור לקרות נגדם ממה שהחמירו שלא ילינם בבית. ואין לומר דממה דמצינו דהחמירו בהו כל כך, החמירו נמי שלא לקרות נגדם כדי שלא ישהה להו בביתא כלל, דזה דוחק ואין זה משמעות לשונו, עיין שם. אלא נראה דאגב חומרות שכתב הזוהר כתב החומרה דאית ליה בקבלה, וג"כ מטעם הזוהר דבמי הנטילה מתכנשי סטרא דילהון. ונראה דלא מהני להו ביטול גם לענין זה, ודוקא ישפכם או יכסם.
3
ד׳והנה ב"המאסף" הנ"ל (שנה ג' סי' ד') העיד ששמע מהגאון מהר"ח מצאנץ להקל בלא ביטול, דמבואר בשו"ע (סי' ד') שכשך ידיו בכלי מהני לקריאת שמע ולא לרוח רעה, ומה אם אומר דברי קדושה ורוח רעה על ידיו, כל שכן נגדם. וכן במעבר יבק התיר לומר דברי קדושה נגד המת, דליכא רק טומאה ולא טינוף. ושמע מהר"ח הנ"ל שגם העבודת הקודש והשערי תשובה חזרו בהם בעצמם. ותמהני, דהלא בזוהר הנ"ל החמירו מאד שלא לומר (שוב) [שום] דברי קדושה ורוח רעה על ידיו, ומהמעבר יבק אדרבא ראיה שלא לומר דברי קדושה נגד רוח רעה, עיין שם שפתי רננות פרק י"ד: "משום המת מטמא אין לחוש לומר דברי קדושה, ואסרו במקום הטנופת ומי רגלים וכו' ששם הרגיעה לילי"ת וכו'", ומה שכתב במורה באצבע שהם טמאים יותר ממי רגלים, פשוט שעל טומאה זו של רוח רעה כיון. וגם בארחות חיים (מהגאב"ד ק"ק ספינקא סי' ד' אות ח') ראיתי כתב בשם ספר נחלה לישראל (בהלכה למשה סי' נ"ג) ששמע מהגאון מהר"ח מצאנץ הנ"ל שבעל עבודת הקודש חזר בו, ואם הכוונה על עבודת הקודש להרב חיד"א הנ"ל, פלא שהאחרונים הספרדים שהיו עמו בדורו ואחריו הם כתבו בשמו להחמיר ולא שמעו שחזר בו, עיין שלמי ציבור וקמח סלת וזכור לאברהם ועוד. וב"המאסף" (שם סי' י') כתב נמי בפשיטות להקל ע"פ השו"ע הנ"ל, ואשתמיטיה הזוהר ומה שכתב הכנסת הגדולה (הגהות ב"י ריש סי' ד') על דברי השו"ע בשם בעל שתי ידות, ועיין ברכי יוסף (סי' ד' וסי' ס"ב) ותשובת זכור ליצחק (סי' א'). ועיין שם ב"המאסף" דנראה לו ברור דע"י ביטול ברביעית גם מדת חסידות אין בו, ועיין רוח חיים סי' ע"ז שכתב כן. ולעניות דעתי אין לדון על ענין ביטול, דזה ברור דמי נטילת ידים שחרית אי אפשר לתקנם ולטהרם כדמוכח בזוהר. ויש לדון בעצם הדין אם אסור לקרות נגד רוח רעה, דבזוהר החמירו כשרוח רעה על ידיו ואין הכריח להחמיר גם בנגדם, ומהרח"א שהיה מחמיר אפשר ממדת חסידות, או אפשר שמצא הכרח להחמיר מהזוהר ואנחנו לא נדע. ומדברי הרב חיד"א בעבודת הקודש במורה באצבע ובקשר גודל ובהגהות הזוהר נראה שמהר"ח אבולעפייא והמחמירים לא ממדת חסידות החמירו אלא שיש איסור בדבר, ועיין חסד לאלפים (סי' ד' אות י"א) וכף החיים מבעל רוח חיים (סי' ח' אות י"ז וכ"ד) ובספרו חקקי לב ח"א בהשמטות סי' א'. ושוב ראיתי שדברו עוד בענין הביטול ב"המאסף" (שנה ג') ושם בסי' מ"ט האריך ומצדד דלא מהני ביטול, ויש לעיין בדבריו בלא נדר בפעם אחרת, וכעת לא צילא דעתאי. זה כתבתי בימי המלחמה בשנת תרע"ו ולא אסתייעא מילתא לעיין בזה שוב ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה.
4
ה׳יצחק נסים
5