יין הטוב, חלק א, אורח חיים י״גYein HaTov, Part I, Orach Chayim 13
א׳החולץ מנעליו דצריך נטילת ידים אם הן של עור דוקא ואם הדיינים והיבמה החולצת שנוגעים במנעל החליצה צריכים נטילה
1
ב׳נשאלתי מהרבנית הנודעת בשערים המצויינים בהלכה מרת פרחה תחי', אשת השר הנדיב הידוע זרע קודש המנוח ר' סלימאן דוד ששון נ"ע, איתן מושבה בלונדון הבירה, וזה לשונה: מרן השו"ע באו"ח (סי' ד' סעיף י"ח) כתב בכלל הדברים שצריכים נטילה גם החולץ מנעליו, ובסי' תקנ"ד ותרי"ד משמע דלא נקרא מנעל אלא של עור, ויש לעיין אם כאן נמי במנעלים של עור דוקא מיירי או בכל גווני, ואפילו חולץ מעלים של קאווג'וק ושל לבדין וכיוצא צריך נטילה; גם למה נקט החולץ ולא הנוגע, כבסמוך "והנוגע ברגליו וכו'", דידים עסקניות הם ועלולות לנגוע בכל עת, והוה ליה לתפוש השכיח יותר; ואם אפשר לומר דנוגע לבד אינו צריך נטילה, שפיר נקט החולץ. ומחמת טרדותי לא עיינתי בזה, ונא שמעלת כב' תורתו יעיין בזה ויודיעני.
2
ג׳תשובה. בטהרת השלחן (מבעל המחבר תפארת יעקב על המשניות) העיר בזה וזה לשונו: "לכאורה דוקא של עור, אבל של לבד ושל גמי וכו' אין צריך", עיין שם. ולעניות דעתי נראה פשוט דבכל גווני מיירי כאן השו"ע, וזיל בתר טעמא. והנה בטעם עצם הנטילה שחייב החולץ מנעליו ליטול יש דעות בין האחרונים, שיש אומרים משום נקיות, דמסתמא המנעלים מטונפים בזיעת הרגלים ודורס בהם במקומות המטונפים וכו', וכעין טעם החזקוני על פסוק של נעליך, וכמו שכתבו כן האליה רבה והמחזיק ברכה ועוד אחרונים בשם מקור חיים. ולטעם זה נראה דלאו דוקא נעלים של עור, דסתם נעלים הם מטונפים בזיעת הרגלים ודורס בהם במקומות המטונפים, ויש אומרים משום רוח רעה, ולאו דוקא חולץ מנעליו מהאי טעמא חייב בנטילת ידים, אלא כל אותם הדברים שכתב השו"ע בסעיף הזה מהרב דוד אבודרהם והמרדכי שצריכים נטילה הוא מהאי טעמא, וכמו שכתב הלבוש. וכן משמע מהמרדכי עצמו והכלבו, שכתבו דדברים אלו לא סגי להו בלא מים דאין לעשות פירוקא לסכנתא, ונראה פשוט דהיינו סכנת רוח רעה, כפסחים קי"ב: "מאי סכנא - רוח רעה". וכן כתב הכסא אליהו שכל מה שאמרו בסעיף י"ח הזה שצריך נטילה הוא משום רוח רעה כנודע, ועל כן בכולהו בעינן נטילה במים דוקא, וכן כתב בתשובת מעשה אברהם (סי' יו"ד), ועיין ט"ז ומ"א. ועיין עוד בשו"ע הגאון רבי זלמן (סי' קכ"ח אות כ"ז) שכתב בפשיטות דהנוגע במנעליו צריך נטילה משום סכנת רוח רעה, עיין שם, ולא נתבאר בדבריהם ממה שורה הרוח רעה על המנעלים. אמנם ראיתי להרוח חיים (סי' תקנ"ד) שכתב שמהארץ מתדבקת הרוח רעה במנעלים, דידוע שארורה האדמה וטמאה בטומאת הנחש, דהנחש עפר לחמו והעפר שואף מזוהמת הנחש וכו', וכשדורס במנעליו על עפר הארץ הרוח רעה מתדבקת במנעלים, עיין שם. ולפי זה י"ל דגם למאן דאמר דטעם נטילה זו משום רוח רעה, אין חילוק בין מנעלים של עור לשל דבר אחר. אלא שטעם זה שכתב הרוח חיים נמצא בחסד לאלפים לענין מה שאסרו להלוך יחף, ושם כתב דזה דוקא בארצות העמים, ולפי דברי הרוח חיים צ"ל דגם החולץ מנעליו בארץ ישראל אין צריך נטילה, וזה חידוש. ועיין בתשובת מעשה אברהם הנ"ל סי' ד' וחיים ומלך בהלכות שחיטה (דף ט' ע"א).
3
ד׳והנה המקובלים כתבו שרוח הטומאה השורה על האדם בלילה בשינה נשארת על הידים והרגלים, ומה שאין נוטלין בשחר גם הרגלים משום שתוקף אחיזת הרוחות ברגלים ואין בנו כח להסירם ע"י פעולת הרחיצה, ורק הכהנים בזכות המקדש והעבודה היו יכולים לדחות החיצונים גם מעל הרגלים ברחיצה, וזה טעם קידוש ידים ורגלים במקדש, ועכשיו רק ברחיצה דערב שבת אפשר להחליש כחם גם מהרגלים, כי זכות שבת יכולה שתגין, כמו שכתב היפה שעה אות ב'. ועיין מקור חיים הנ"ל, ואשל אברהם טעמי המצות דף ק"ב, ובן איש חי (הלכות שנה ראשונה פרשת תולדות) ובתשובת רב פעלים חלק ב' או"ח סי' ד'. וי"ל דמהאי טעמא חייבו נטילה לחולץ מנעליו, משום שרוח הטומאה שברגלים מתדבקת במנעלים. וכן ראיתי באחרונים שכתבו כן בשם המור וקציעה, שרוח זוהמא שורה על הרגלים תמיד אף כשהם רחוצים ונקיים, ואותו רוח הזוהמא חל על המנעלים מיד שלבש אותם פעם אחת והלך בהם, ועל כן הנוגע בהם צריך נטילת ידים. ולפי זה נראה דלאו דוקא כשחולץ כל מין מנעלים צריך נטילה, אלא גם אם חולץ האנפילאות ואינו נוגע ברגליו ג"כ צריך נטילה, וכמו שכתבו הפתח הדביר (אות ח') וכף החיים (למה"ר חיים פאלאג'י סי' ח' אות כ"ח), ועיין מעשה רוקח חלק ב' בליקוטים שעל השו"ע (דף קמ"ז ע"ג אות א') ודו"ק.
4
ה׳באופן אין אני רואה סברא לחלק בנידון דידן בין מנעלים של עור לשאינם מעור, כי אין העור הוא הגורם לכך, כמו שנתבאר. ולמאן דאמר הטעם משום רוח רעה וצריך נטילה במים, פשוט דבכל גווני צריך נטילה במים, וכבר הזהיר על זה הרב יעב"ץ בסידור עמודי שמים, הביאו המועד לכל חי (בדיני ט' באב סי' יו"ד אות מ"ד) דבט' באב ויום הכיפורים יזהר מאד שלא יגע בתוך התפלה במנעליו כי בשל בגד יש לחוש יותר שישכח ויגע, ואם נגע דינו ממש כדין הנוגע במנעלים של עור, וכן כתב הבן איש חי הנ"ל בהלכות ט' באב. וכמו כן חזר והזהיר על זה המועד לכל חי הנ"ל בהלכות יום הכיפורים (סי' ח"י אות ג'), וזה לשונו: "הנוגע במנעלים יזהר ליטול ידיו עד קשרי אצבעותיו, ולא ישכח משום שהם של בגד, כי הכל אחד, וכמו שכתב השל"ה" עכ"ל. והשל"ה וסידור עמודי שמים אינם מצויים אצלי, והדברים ברורים.
5
ו׳ומה שכתב השו"ע: "החולץ מנעליו" ולא כתב "הנוגע", כבר דייקו כן האחרונים, ויש מי שרצה לומר דוקא החולץ צריך נטילה ולא הנוגע, וכן כתב העולת תמיד, אלא דסבירא ליה דהחולץ אפילו לא נגע צריך נטילה משום רוח רעה, אבל הנוגע לבד הרי זה משום נקיות ודי בנקיון, ועיין אליה רבה (אות י"ג) ומאמר מרדכי (אות ט'). אמנם המגן אברהם (ס"ק י"ט) כתב: "החולץ דוקא בידיו", ורצונו לומר שנגע, אבל חלץ ולא נגע אינו צריך כלום, ועיין מגן אברהם סי' תקנ"ג ס"ק ו'. וכן מבואר בהרוקח (סי' שי"ב), וזה לשונו: "ט' באב שחל במוצאי שבת הש"צ צריך לחלוץ בתי שוקיו, ולהניח מנעליו בהרוחה, ואומר ברכו במנעלים, ולאחר ברכו יחלוץ המנעלים ברגל אחת את חברתה לאלתר" עכ"ל. ופשוט דעושה כן כדי שלא יצטרך באותה שעה לנטילה, ועיין אליה רבה (סי' תקנ"ט אות ב'). ונוגע דוקא, ג"כ צריך נטילה, כמבואר בהגהה ובמגן אברהם (סי' קכ"ח), וכן כתבו כמה אחרונים. וצ"ל כמו שכתב המור וקציעה, דמה שכתב השו"ע החולץ ולא הנוגע מילתא פסיקתא נקט, דהחולץ מנעליו בידיו בכל גווני צריך נטילה דמיד שנעל אותם כבר נטמאו, מה שאין כן הנוגע, דאם נגע במנעלים חדשים שלא נעל אותם אדם בודאי אינו צריך נטילה.
6
ז׳ובהיותי בזה ראיתי להרב חיים ושלום (ח"ב סי' ק"ו) שכתב דהיבמה החולצת הרי היא נוגעת במנעל החליצה שחולצת מרגל היבם והרי הוא מנעל מדין תורה והנועלו הולך בו ד' אמות על הארץ לקיים וחלצה נעלו, על כן צריכה ליטול ידיה כדי שתאמר הפסוקים, דאיך תאמר דברי קדושה בלי נטילה; וגם הדיינים נוגעים במנעל לראות אם יש בו עפרורית, וגם נוגעים ברגל היבם לראות אם הוא נקי וכו', ואפילו אם לא יגעו ברגל היבם מכל מקום אי אפשר שלא יגעו במנעל, ובפרט גדול הדיינים שהמנעל שלו ונותנו בידו ליד היבם במתנה; על כן צריכים נטילת ידים, והוא ברור. ותורף דבריו אלו שנה ושלש בהם בספריו רוח חיים (או"ח סי' ד') ובגנזי חיים (מערכת ח' אות ג'), עייין שם.
7
ח׳והנה אע"ג דמבואר במגן אברהם (סי' קכ"ח) ובכמה אחרונים דהנוגע במנעליו אפילו נקיים צריך נטילת ידים, ובמור וקציעה משמע דהוא הדין הנוגע ברגליו והם רחוצים ונקיים, וכמו כן משמע מדברי המקובלים הנ"ל, ועיין בתשובת רב פעלים הנ"ל, ואפשר לומר דהיבמה שנוגעת במנעל של החליצה צריכה נטילה, וכמו כן הדיינים אם נוגעים ברגל היבם או במנעל צריכים נטילה, אבל במדה זו שאסור לומר דברי קדושה עד שיטלו ידיהם לא שמענו. דהרי בש"ס (ברכות ס') תקנו כמה ברכות לומר מיד שנעור משנתו קודם נטילת ידים, וכן הוא בהרי"ף וכן כתב הרמב"ם (פרק ז' מהלכות תפלה), ואע"ג דרוח רעה שורה על הידים כדאיתא בשבת ק"ט. ומסתמא דתלמודא והרי"ף והרמב"ם הנ"ל ועוד כמה מהראשונים משמע דאפילו שאין הידים נקיות מנגיעת בית הסתרים, דאי אפשר שלא ליגע בידים במקומות המכוסין שבאדם בלילה בשינה, אפילו הכי אינם פסולים לברכה, ועיין מעדני יו"ט סוף פרק הרואה. אלא שאנו מחמירים כדברי רבינו יונה והרא"ש שכתבו דכל זמן שאין הידים נקיות אין לברך. וכן כתב בתשובת (הרא"ש) [הרשב"א] (סי' קנ"ג), וזה לשונו: "אע"ג דלא תקנו נטילה אלא לקריאת שמע ותפלה, מכל מקום מסתבר ודאי שאדם ישן על מטתו ערום והידים עסקניות גרועות הן מסתם ידים וחזקה מטונפות בנגיעת בית הסתרים ופסולות הן להזכרת השם, אלא שאין צריך נטילה, אבל מנקה ידיו בכל דבר דמנקה ויברך", והכי קיימא לן בשו"ע (סי' ד' וסי' מ"ו וכו'). והיינו דוקא משום מטונפות, אבל בשביל נדנוד רוח רעה לבד ליכא מאן דאמר שהידים פסולות לברכה, ואדרבה מהרשב"א משמע דמדמי זה לנוטל ידיו לפירות שאמרו: "הרי זה מגסי הרוח". ואפילו כשאין ידיו נקיות יכול לכתחלה לנקותם בכל דבר דמנקה כדי לומר דברי קדושה, אף דלא מועיל לרוח רעה ואע"פ שיש לו מים, וכמו שכתב המגן אברהם בסי' צ"ב, וכן מבואר בתשובת הרדב"ז (סי' ל"ח) ובכמה אחרונים.
8
ט׳וראיתי להמחצית השקל (סי' ד' אות י"ז) שהוכיח מדברי המגן אברהם (בסי' צ"ב) הנ"ל דמה שכתב השו"ע בסעיף י"ח: "אלו דברים צריכים נטילה במים" לאו כללא הוא לכל הדברים, שהרי הנוגע בגופו די לכתחלה בניקיון, וכן ראיתי להתוספת שבת בספר פלאים והרב נוה שלום, שהוכיחו כן מהמגן אברהם הנ"ל. ובמחילת כב' תורתם, אי מהא לא איריא, דהמגן אברהם (בסי' צ"ב) מיירי לענין דברי תורה, וכבר נתבאר שלדברי תורה לכתחלה די בנקיון לכל הדברים שכתב השו"ע (בסעיף י"ח), ולאו דוקא לנוגע בגופו הדין כן. והשו"ע מיירי להעביר רוח רעה, דאי אפשר בלא מים; ולתפילה, שלכתחלה צריך דוקא מים, ועיין פרי מגדים (משבצות זהב אות ט"ו) שכתב כן.
9
י׳אשר על כן נראה לעניות דעתי דהדיינים והיבמה יכולים לומר דברי קדושה קודם הנטילה, ואפילו לנקות ידיהם במידי דמנקה אינם צריכים, כיון דהמנעל הוא נקי, וגם מחמירין לרחוץ רגל היבם היטב. ואף שבהקדמת הזוהר (דף י') החמירו מאד שלא לברך ושלא לומר אפילו מלה חדא מדברי תורה כל זמן שרוח רעה שורה על הידים, פשוט דלא החמירו כן אלא דוקא בקם מן המטה והיוצא מבית הכסא שנזכרו שם בזוהר אבל לא בשאר דברים, שהרי אחד מן הדברים ההולך בבית הקברות, והמנהג פשוט בכל תפוצות ישראל ללמוד ולומר פסוקים על הקבר, כמו שכתב הברכי יוסף (סי' שד"מ) וכן הוא בבית יוסף שם, ועיין באו"ח סי' תקפ"א, ולא נמצא מי שפקפק על המנהג מדברי הזוהר הנ"ל. ועוד כבר נתבאר דבעיקר הדבר איכא פלוגתא אם החולץ מנעליו ונוגע ברגליו בכלל הדברים שהם מפני רוח רעה, ואיכא כמה רבוותא דסבירא להו שאין אלו בכלל, ואפילו להסוברים שהם בכלל עדין יש לדון דשאני נידון דידן. על כן לעניות דעתי איני רואה טעם להחמיר בכי האי גוונא שלא לומר דברי קדושה בלי נטילה אפילו משום משנת חסידים.
10
י״אכבר באו דברי אלה בדפוס בהקובץ "אהל תורה" שיוצא לאור פה עיה"ק, וכאן קצרתי ושניתי קצת בלשון. וחפץ הייתי להאריך עוד בדברי תשובת חיים ושלום הנ"ל, אלא דשוב ראיתי שכבר האריכו בזה האחרונים, עיין להרב כפי אהרן חלק א' (אבן העזר סי' כ"א) שהאריך לחלוק על דברי החיים ושלום הנ"ל, וכתב שבמחילת כב' תורתו הפריז על המדה, וזה דבר חדש אשר לא שיערהו שום אחד מהבתי דינים שעמדו על החליצות, ולא נמצא בשום סדר חליצה, ולו היה צורך בנטילה מדינא לא הוו שתקי מיניה קמאי; והאריך להוכיח שאין שום צורך לנטילה זו אפילו ממנהג חסידות, אדרבא אפשר שתהיה החליצה פסולה משום זה, ושב ואל תעשה עדיף. ובספר רוח חיים חלק ב' בסופו השיב על דבריו באריכות גדולה, וחזר לקיים דבריו בכפי אהרן חלק ב' (אבן העזר סי' ח'), ועיין ישמח לב (חלק ב' אבן העזר סי' ד') ובהגהות "יריעות האהל" אשר סביב אהל מועד (דף מ"ד) ובשדי חמד מערכת חליצה (סי' ב' אות ז') ובחסד ומשפט (דף קל"ה ע"ב), ועיין בתשב"ץ קטן בשבעת הנרות סי' רע"ו. ולהאריך עוד בזה צריך עיון תחלה בכל מה שהאריכו האחרונים הנ"ל ואיני מופנה לזה כעת.
11
י״ביצחק נסים
12