יין הטוב, חלק א, אורח חיים י״דYein HaTov, Part I, Orach Chayim 14
א׳תשובה להערות על דברי הנ"ל
1
ב׳בקובץ "אהל תורה" העיר הרב העורך על דברי שבסי' הקודם. וזאת היתה תשובתי אליו:
2
ג׳לכבוד ידידי הרה"ג עורך הקובץ אהל תורה פה עיה"ק ירושלם ת"ו, שלום וכל טוב.
3
ד׳ידידי, הנה היום הזה קבלתי החוברת הראשונה של "אהל תורה" של שנתינו תפר"ח וראיתי את שתי הערותיו על דברי שם בסי' צ"א. ולהיות כי מעלת כבודו כתב כנראה דבריו ע"פ הסברא שלו ולא עיין בשורשן של הדברים כראוי, על כן במחילת כב' תורתו בא לכלל טעות בדברים פשוטים מאד. דהנה מה שכתב בהערה א' דמהרוקח (סי' שי"ב) שכתב דהחולץ מנעליו ברגל אחת את חברתה אין צריך נטילה, אין ראיה להמגן אברהם, דזה פשוט דגם מאן דמצריך נטילה בלא נגיעה הוא דוקא אם חלץ בידיו ע"י הפסק איזה דבר, אבל אם חלץ ברגל אחת את חברתה למה יטמאו הידים שלא עשו כלום. הנה קושיה זו היה לו להקשות על כמה אחרונים, שכתבו [ד]היוצא מבית הכסא אף אם לא עשה צרכיו ולא נגע במקומות המטונפים צריך נטילת ידים, וכמו שכתבו האליה רבה והפרי מגדים (סי' רכ"ז) והברית עולם (על ספר החסידים סי' תתכ"ג) בשם הזוהר, וכן כתב בהגהות ר' ברוך פרענקיל (סי' ד') ובהגהות ר' עקיבא איגר (סי' תרי"ג סעי' ג') ועוד כמה אחרונים, והמשנה ברורה בשער הציון (סי' ד') כתב שבארצות החיים כתב כן בשם כמה תשובות. ועיין רוח חיים (סי' ג' אות ח' וסי' ה' אות ח' וסי' ע"ו אות ב') ונשמת כל חי ח"ב בהשמטות לב חיים סי' ע"ב. וכן כתבו כמה אחרונים לענין היוצא מבית המרחץ ולא רחץ, ועיין במשנה ברורה. והמקיז והנוטל ציפורניו והמגלח, משמע בשו"ע דאף ע"י אחר צריך נטילת ידים ואף דלא סייע כלל, וכמבואר באחרונים, ולמה יטמאו הידים שלא עשו כלום. אלא ודאי כך הוא סגולתן של הדברים האלו, עצם הפעולה שלהם גורמת הטומאה אפילו שנעשית ע"י אחר, לא ע"י עצמו, וכיון דגם החולץ מנעליו חייב בנטילה לא משום לכלוך וטינוף אלא משום רוח רעה, על כן סבירא ליה להעולת תמיד דגם החולץ ברגל אחת את חברתה או ע"י אחר צריך נטילת ידים. ואף דהיה נראה לי פשוט שכן כוונת העולת תמיד, ציינתי לעיין בדברי שנים מגדולי האחרונים - האליה רבה (אות י"ג) והמאמר מרדכי (אות ט') - דמוכח בדבריהם שהבינוהו כן, ופלא גדול שלא רצה מעלת כבודו לעיין בדבריהם. דהנה האליה רבה הקשה לעולת תמיד מדברי עצמו (בסי' קכ"ח) שכתב דבמנעלים שאין בהם קשירה דאפשר לחולצם לא בידיו, חולצם אחר נטילה לנשיאת כפים, כיון דאין צריך ליגע בהם, ועיין שם באליה רבה מה שנדחק בזה. ולפי מה דפשוט למעכ"ת מאי קושיה, הלא בסי' ד' מיירי בחולץ בידיו אלא שע"י הפסק ובסי' קכ"ח מיירי בשאפשר לחולצם באופן שלא יסייע בידיו, וטעות הוא לע"ד לומר כן בכוונת העולת תמיד, ושלא כמ"ש האליה רבה וכמוהו כתב גם הפרי מגדים (בסי' ד' אשל אברהם אות י"ט), דהחולץ בידיו ע"י הפסק איזה דבר למה יטמאו ידיו. ועל כרחך צ"ל דעצם הפעולה של החליצה היא גופא גורמת הטומאה, א"כ החולץ ברגל אחת את חברתה נמי, דמה סברא לחלק בין חולץ בידיו ע"י הפסק לחולץ ברגליו, ולמה יגרע החולץ ע"י הפסק, כיון דאם יגע לבד אין צריך נטילה לדעה זו, ועיין מאמר מרדכי הנ"ל, ובתשב"ץ קטן בשבעת הנרות סי' רע"ו. ועוד דעצם הראיה שכתבתי מהרוקח הנ"ל כבר כתבה האליה רבה (בסי תקנ"ט ס"ק ב') לאפוקי מסברת העולת תמיד (כמו שהיה מצוין בדברי ולא אדע איך הושמט בדפוס), ומזה נמי מוכח דהאליה רבה הבין כוונת העולת תמיד להחמיר גם בכי האי גוונא דחולץ ברגל אחת את חברתה שלא נוגע בידיו וכמו שכתבתי. באופן הוא הדבר שאמרתי דאלו מע"כ עיין במקומות שציינתי בודאי לא היה נכשל להמציא חילוק דלא מסתבר ונגד גדולי האחרונים באין הכרח. וכעת לעניות דעתי עוד ראיה נכונה להמגן אברהם ודעמיה החולקים על העולת תמיד וסבירא להו דחולץ בלא נגיעה אין צריך נטילה, מרש"י שבת (דף קי"ב ע"א ד"ה בדרבנן) שכתב שדרכן של תלמידי חכמים שאין קושרין נעליהם בדוחק אלא באופן שיכולים לחלוץ ולנעול בלא התרת הקשרים, דנראה שנהגו כן כדי שיוכלו לנעול ולחלוץ ברגל אחת את חברתה ולא יצטרכו בכל פעם לנטילה, וכמו שכתבו הרוקח והאחרונים הנ"ל.
4
ה׳ומה שכתב בהערה ב' בכוונת תשובת מהרי"ל (סי' כ"ג) שהובא במגן אברהם (ס"ק כ') דצריך ליטול ידיו בבית הקברות קודם שמתפלל: "וצ"ל דאף שעודנו בבית הקברות מכל מקום אין רוח רעה שורה אלא בהולך ומהני שם נטילה", לענ"ד טעות הוא זה, ולשון המגן אברהם אטעייה. ובעת כותבי דברי הנ"ל עמדתי בדברי המגן אברהם שלשונו אינו מובן, וראיתי בביאור הגר"א ציוה לעיין בגוף תשובת מהרי"ל ולא נמצא אצלי, אמנם מצאתי בהגהות הגאון רבי ברוך פרענקיל הנ"ל שעמד בדברי המגן אברהם וכתב שבתשובת מהרי"ל איתא בזה הלשון: "והבאים מבית עולמים להתפלל, יפה עושים שרוחצים ידיהם משום רוח הטומאה השורה בבית הקברות וכו', ולהכי רוחצים שנית בשובם לחצר בית הכנסת וכו'", והיינו לפי מנהג מקומן שבשובם מלוית המת הלכו לחצר בית הכנסת ורחצו ידיהם שנית, ולזה מפרש מהרי"ל שטעם רחיצה ראשונה משום רוח הטומאה שבבית הקברות, שראוי להקדים רחיצה זו; ורחיצה השנית בחצר בית הכנסת היא לגרש השדים המתלוים עם החוזרים, שאינם סרים טרם ישבו בחצר בית הכנסת, עכ"ל, עיין שם. ונראה דטעות סופר נפל בדברי המגן אברהם. והמעט מחזיק המרובה, אין ספק שכת"ר יודה לי בכל זה וידפיס דברי אלה באהל תורה, ומודים דרבנן היינו שבחייהו.
5
ו׳יצחק נסים
6