יין הטוב, חלק א, אורח חיים ד׳Yein HaTov, Part I, Orach Chayim 4
א׳וזאת היתה תשובתי אליו [ואגב נתבארו כמה פרטים בענין רוח רעה ובענין מחלוקת הפוסקים הפשטנים עם המקובלים]
1
ב׳בעה"י ערב שבת קודש י"ג סיון תרפ"ה
2
ג׳תשובה. בשבת ק"ט בלשון ראשון דרש"י מפורש דיד לגיגית תקצץ דתני רבי מונא כדי דלא תיגע בה קודם נטילה שחרית דמשרה בה רוח רעה. ובלשון אחר, דוקא על יד לאמה ופי טבעת פירש רש"י דלא לענין זה נקט להו. עיין ב"ח וט"ז ואליה רבה וביאור הגר"א. ועיין המאירי שבת ואליה רבה סוף מסכת ידים. וביומא ע"ז וחולין ק"ז תנינן: "תנא דבי מנשה רבן שמעון בן גמליאל אומר מדיחה אשה ידה אחת במים ונותנת פת לתינוק וכו'. מאי טעמא? אמר אביי משום שבתא". ופירש רש"י ששורה על הלחם הנלקח בידים שלא נטלן שחרית. וכן פירש רבינו גרשום בחולין והערוך ערך שבתא בשם הלכות גדולות וכן משמע בהלכות הרי"ץ גיאת וכן פירש הראב"ן. וזה לשון הערוך בשם הלכות גדולות: "שבתא - רוחא דשריא על ידא דאינשי בליליא, ומאן דנגע במיכלא ולא מימשי ידוהי שריא ההיא רוחא על מיכלא ומסכנא. ומשום הכי שרו רבנן למימשא ומיספא לינוקא ביום הכיפורים" עכ"ל. ואף שהתוספות בשם רבינו תם כתבו פירוש אחר, שבזמניהם היתה רוח רעה בשם שבתא ששורה על פת שנותן לתינוק אם לא נטל ידיו ואין זו בת מלך דשחרית, הוכרחו לפרש כן משום דסבירא להו שבלאו הכי בלא נתינת פת לתינוק שרי ליטול שחרית כדי ליגע לעין ואוזן וכו' כמבואר בדבריהם, וכן קיימא לן בשולחן ערוך סימן תרי"ג. אבל בעצם הדבר במה שרוח רעה שורה על האוכלין ומשקין אם יגע בהם לפני נטילה של שחרית לא פליגי. וכן משמע דסבירא ליה להבית יוסף. דאף על גב דסבירא ליה דיד לגיגית נמי לא לענין זה נקט לה אלא מפני משמוש היד דמפסיד השכר, וכן כתב בשולחן ערוך, אף על פי כן כתב דלהעביר רוח רעה לא סגי אם ישכשך ידיו בכלי ואפילו כמה פעמים, וכן כתב בשולחן ערוך, ומטעם המבואר בבית יוסף דמיד שנגע ושכשך ידיו פעם אחת נטמאו כבר כל המים והרי הם כשופכין, והיינו מחמת רוח רעה שנדבק בהם כמו שכתב הלבוש. דלהעביר שבתא אין שום פיסול אחר פוסל המים.
3
ד׳והרמב"ם אף שהשמיט כמה דברים שנאמרו בש"ס שהם משום רוח רעה מפני דלא שכיחי בזמן הזה, אין ללמוד מזה דגם רוח רעה דשחרית סבירא ליה דלא שכיח - אף שכבר דנו כן כמה אחרונים וכתבו דזה נימוקו של הרמב"ם שלא הזכיר (בפרק ד' ופרק ז' מהלכות תפילה) גבי נטילת שחרית עירוי ג' פעמים - שהרי בפרק ג' מהלכות שביתת עשור פסק ברייתא הנ"ל דמדיחה אשה ידה אחת, ועל כרחך סבירא ליה כרש"י והמפרשים הנ"ל דשבתא זו רוח רעה השורה על הידים בלילה שמצויה גם בזמן הזה. דהתוספות, הלא כתבו דלפירושם אין צריך להיזהר האידנא דאין אותה רוח רעה מצויה בינינו, ואי סבירא ליה להרמב"ם כהתוספות לא היה צריך לכתוב דין זה, דמאי שנא מכל אותם הדברים המפורשים בש"ס שהם משום רוח רעה שהשמיטן משום דלא שכיחי. ועיין בית יוסף סוף סימן קס"ג. ובפרק ו' מהלכות ברכות סתם הרמב"ם: "המאכיל לאחרים אין צריך נטילת ידים", ואם נניח דסבירא ליה כהתוספות ממילא משמע מדסתם דאין צריך נטילת ידים גם משום שבתא, וכמו שכתבו התוספות עצמם דהאידנא אין צריך להיזהר, וקשה לפי זה להרמב"ם מדידיה לדידיה, אלא ודאי כנ"ל דהרמב"ם מפרש כרש"י. ובלא נתינת פת לתינוק לא שרי ליטול ביום הכיפורים, וכמו שכתב בפרק ז' מהלכות תפילה דביום הכיפורים וכו' שאין שם רחיצה אינו מברך על נטילת ידים. ועיין הגהות מימוניות (פרק ג' מהלכות שביתת עשור) ובתוספת יום הכיפורים.
4
ה׳ומדברי הרמב"ם שבפרק ג' מהלכות שביתת עשור הנ"ל עמדתי על דברי התבואות שור (סימן ו') דמשמע שבדק בהרמב"ם ומצא שלא הזכיר כלל מכל האמור בש"ס משום רוח רעה. והשיורי ברכה (יורה דעה סימן קט"ז אות ט') כתב: "לכי תידוק בהרמב"ם אתה מוצא כמו שכתב התבואות שור". ולכאורה תמוה הרי כתב הרמב"ם ענין של רוח רעה. וכן יש לעיין עוד על התבואות שור והשיורי ברכה הנ"ל ממה שכתב הרמב"ם בפרק ו' מהלכות ברכות דמים אחרונים אין נוטלין על גבי קרקע, ועל כרחך מטעם המפורש בגמרא מפני רוח רעה. ולא עוד אלא שהפוסקים כתבו להקל כלישנא דמקיל בקנסא והרמב"ם פסק לחומרא, דוקא על גבי כלי, וכתב הדרישה בסימן קפ"א, וכן הוא בכסף משנה שם, דטעמו של הרמב"ם משום דבדבר של סכנה לא שייך להקל אף שהוא דרבנן, ועיין ידיו של משה (סימן קפ"א).
5
ו׳וליישב התבואות שור - וממילא גם השיורי ברכה - היה נראה לעניות דעתי, בהקדים מה שיש לעיין מאי טעמא דהרמב"ם שהשמיט כל אותם הדברים שהשמיט שהם משום רוח רעה. אף דלא שכיחי בזמן הזה, מכל מקום הא הוה ליה דבר שבמנין דאף דבטל הטעם צריך מנין אחר להתירו, ולהרמב"ם (פרק ב' מהלכות ממרים) צריך מנין אחר גדול בחכמה ומנין. וצריך לומר דסבירא ליה להרמב"ם שמעיקרא לא הוו שכיחי כל אותן הרוחות בכל מקום ולא גזרו עליהם אלא במקומות דהוו שכיחי, והואיל ולא היתה הגזרה כללית אין בזה משום דבר שבמנין. וכמו שכתבו התוספות בפרק אין מעמידים (דף ל"ה), וכן כתב המגן אברהם (סימן תס"ח) בשם הרא"ם בתוספותיו לסמ"ג, וכן העלה הפרי חדש (יורה דעה סימן קט"ז). ועיין כרתי ופלתי (סימן י"ב אות ב') וטוב עין (אורח חיים תס"ח ויורה דעה קט"ז) ובשיורי ברכה דפוס שלוניקי (אשר אסף הרב רפאל קאלמרו מספרי החיד"א אסף דברי הטוב עין) בסימנים הנ"ל. ולפי זה יש לומר דמה שפסק הרמב"ם לברייתא דיומא הנ"ל אינו משום דסבירא ליה שרוח רעה דשחרית מצויה בזמן הזה, אלא משום דסבירא ליה שמעיקרא היתה הגזרה כללית ואף דבטל הטעם לא בטלה הגזרה. וכן משמע בתוספות יומא הנ"ל, דכתבו לפירושם: "מה שאין נזהרין עתה להדיח ידיהם כשנותנין פת לתינוק משום שאין אותה רוח רעה מצויה כמו שאין נזהרין בגילוי וזוגות". והקשה התוספת יום הכיפורים אם כן מאי שנא דנהגו בנטילת ידים שחרית גם בזמן הזה, הלא לא שמענו דמי שנגע בעיניו טרם יטול דנסמאו עיניו, אלמא גם רוח רעה דשחרית אינו שכיח, ואיך התירו ליטול ביום הכיפורים ותשעה באב בזמן הזה? ועיין סולת בלולה מה שנדחק בזה, והמנחת אהרן (כלל א' אות י"ג) תמה עליו. אבל הדבר ברור דהתוספות לשיטתם בפרק אין מעמידין אזלי ונטילת ידים שחרית מוכחא מלתא דתקנה כללית היתה, ועל כן גם עתה דבטל הטעם לא בטלה התקנה. וכן היה נראה לכאורה לומר גם לענין מים אחרונים, דמה שכתב הרמב"ם דבעי כלי הוא מהאי טעמא, ונכונים דברי השיורי ברכה שכתב: "לכי תידוק בהרמב"ם אתה מוצא כמו שכתב התבואות שור", אלא דאף על פי כן אין לדון מזה דלא בעי כלי לתתא לנטילת ידים שחרית, דזה פשוט כשתקנו נטילת ידים שחרית תקנו ליטול לתוך כלי כמו גבי מים אחרונים, ועל כן גם עתה אין ליטול אלא לתוך כלי.
6
ז׳אמנם אחרי קצת התבוננות נראה דאי אפשר לומר שטעמו של הרמב"ם דבעי כלי למים אחרונים משום דכך תקנו בתחלה ולא בטלה התקנה, דשוב תסוב עלינו קושית הכסף משנה והדרישה הנ"ל דהיה לו להרמב"ם לפסוק כלישנא בתרא בגמרא דמקיל בקנסא כיון דמידי דרבנן הוא, ודבר שבמנין (כגון זה דאינו משום סיייג וגדר) גם הוא דרבנן, כמו שכתב בתשובת חתם סופר (יורה דעה סימן ק"ב) והובא בפתחי תשובה סימן קט"ז, ועיין נחפה בכסף (חלק א' סימן ז') וקול יעקב (למהר"י שאול) בחידושיו שבסוף הספר (דף נ"ז עמוד ב'). אלא ודאי סבירא ליה להרמב"ם דגם בזמן הזה יש לחוש לרוח רעה ומשום הכי פסק להחמיר דבדבר סכנה לא שייך להקל, וכמו שכתבו הכסף משנה והדרישה, ועיין כנסת הגדולה יורה דעה (הגהות בית יוסף סימן קט"ז אות מ"ד), וממילא יש לומר דגם רוח רעה דשחרית סבירא ליה להרמב"ם דמצוי בזמן הזה, ועל כן פסק לברייתא דיומא הנ"ל, וכמו שכתב הלחם משנה שם בהלכות שביתת עשור. ומה שמתמה שם כיון דמוכח דסבירא ליה להרמב"ם רוח רעה דשחרית מצוי ומצוי גם בזמן הזה, למה לא כתב בפרק ד' מהלכות תפילה גבי נטילת ידים שחרית דצריך לערות על הידים ג' פעמים כרבי נתן בשבת הנ"ל "בת חורין היא זו ומקפדת עד ג' פעמים", והניח בקושיה, לעניות דעתי לא קשיא מידי דיש לומר דסבירא ליה להרמב"ם רבנן פליגי עליה דר' נתן וסבירא להו דאין צריך ג' פעמים, וכמו שכתבו כן התוספת יום הכיפורים והמרכבת המשנה. ולשון מדיחה סתם דנקט בברייתא משמע פעם אחת, ונראה דלהעביר שבתא בת מלך די בפעם אחת.
7
ח׳ולולא דמסתפינא לחוות דעי נגד רבינו הגדול הבית יוסף, הוה אמינא דגם הרשב"א בתשובה (חלק א' סימן קצ"א ומיוחסות קצ"ד) הכי סבירא ליה, דפשט הלשון שכתב: "ומשכשך ידיו תוך כלי בין בשחרית בין בשעת אכילה ושפיר דמי", משמע דסגי בהכי גם להעביר רוח רעה, עיין שם, וממילא משמע דסגי בפעם אחת, דתוך הכלי אפילו מאה פעמים לא חשיב אלא פעם אחת כמו שכתבתי לעיל. אלא שרבינו הבית יוסף כתב שלא כתב כן הרשב"א אלא לענין לצאת ידי חובת נטילת ידים שחרית כדי לקרות קריאת שמע ולהתפלל אבל לא להעביר רוח רעה. ואף דפשוט [ד]מרן הבית יוסף עצמו לא כתב כן אלא מפני דהוא עצמו סובר כהטור והפוסקים שפסקו כרבי נתן ואינו מוכרח בהרשב"א, אף על פי כן לענין מעשה חלילה לזוז מפסק השולחן ערוך. אמנם במקום אחר כתבתי דמי שאין לו כי אם מעט מים שאינם מספיקים רק ליד אחת, טוב יותר ליטול ב' ידיו בפעם אחת משיטול יד אחת בג' פעמים, מכמה טעמים. ואחד מהטעמים הוא זה: אולי ינצל בזה מחומר ההולך ד' אמות בלי נטילת ידים שכתב התולעת יעקב, כיון דלהרמב"ם והרשב"א מהני פעם אחת להעביר הרוח רעה לגמרי, וכן כתב העטרת זקנים. ועיין יד אהרן שהקשה עליו, ולפי מה שכתבתי לא קשיא מידי. ועיין חלקו של ידיד ובקונטריס בית שלמה (מבעל המחבר חשק שלמה) שבסוף ספר דבר אמת, הגהות הטור אות ב'. וכשישיג שוב מים בודאי צריך ליטול שנית ג' פעמים בסירוגין כראוי, ולענין הברכה עיין שערי תשובה סימן ד' אות ה'. והארכתי בזה בס"ד ואין כאן מקום לכפול הדברים.
8
ט׳ואגב יש לעיין מאי טעמא דרש"י והרמב"ם דסבירא להו דבלא נתינת פת לתינוק לא שרי ליטול ביום הכיפורים ותשעה באב, ולא התירו גם מפני סכנת עצמו דיד מסמא ומחרשת, וכמו שהתירו מפני זה התוספות? וראיתי להמגדל עוז (פרק ז' מהלכות תפילה) שכתב דביום הכיפורים שהשטן וכל סיעתו בטלים אין לחוש גם לרוח רעה דשחרית, ומה שאמרו: "מדיחה ידה ונותנת פת לתינוק" היינו משום שהקטן אית ליה יצר הרע ולית ליה יצר הטוב, אבל לא למי שבא לכלל מצות ולא למי שמתענה, עיין שם, ולענין תשעה באב לא כתב מידי. אמנם בתשובת רב פעלים לרבינו מוהר"ר יוסף חיים (חלק ב' אורח חיים סימן ד') כתב בשם הרב המקובל מהר"ר יעקב צמח בהגהותיו שעל עולת תמיד (דף י"ז ע"ג) שרוח רעה דשחרית ביום הכיפורים אינה שולטת ובתשעה באב אינה מקפדת על דבר מועט כזה כי כל היום שלה בעונותינו, ולא כתב אם כן למה הצריכו להדיח משום כדי ליתן פת לתינוק. ויש לעיין בגוף הגהת העולת תמיד ולא שכיח גבאי.
9
י׳והיה נראה לעניות דעתי לומר דפלוגתא דרש"י והרמב"ם עם התוספות תליא באם האזהרה שלא ליגע לעין ואוזן קודם נטילה שחרית היינו שלא יגע בפנימיות אברים אלו או גם מבחוץ, דפליגי בזה האחרונים. והרמב"ם ורש"י סבירא להו שהאזהרה על פנימיות אברים אלו ואינו עלול לנגוע שם שלא לדעת ואפשר שלא ליגע, אמנם התוספות והר"ן וסיעתם סבירא להו גם מבחוץ איכא קפידא ואי אפשר שלא יגע באחד מאברים אלו כל היום, וכיון דאינו רשאי לא גרע מאם היו ידיו מלוכלכות וכו', עיין תוספות ישנים והרא"ש ועיין ביאור הגר"א בסימן תרי"ג (אות ו'). והטור ושולחן ערוך (בתקנ"ד ותרי"ג) שפסקו כהתוספות כמו שכתבתי לעיל, צריך לומר דסבירא להו גם מבחוץ איכא קפידא, ובודאי כן כוונתם בסימן ד'. ומה שכתבו בסימן מ"ו: "כשיניח ידיו על עיניו יברך פוקח עיורים" ומיירי שם קודם נטילה, צריך לומר כמו שכתבו המעדני יום טוב והט"ז והמגן אברהם דהיינו ע"י בגד, דלא כהפרישה דרצה לומר דגם הטור ושולחן ערוך סבירא להו דמבחוץ אין קפידא. ועיין מאמר מרדכי (סימן מ"ו) שנדחק מאד גם בלשון הרמב"ם (פרק ז' מהלכות תפילה) שכתב כשמעביר ידיו על עיניו מברך וכו', ולפי מה שכתבתי אין צריך, דהרמב"ם לשיטתיה דעל גבי עיניו מבחוץ אין קפידא, ועיין פרי חדש ומשבצות זהב סימן מ"ו ומחזיק ברכה סימן ד' ושאר אחרונים. אך התוספת יום הכיפורים כתב דרש"י והרמב"ם סבירא להו [ד]ברייתא דשבת הנ"ל יחיד הוא דקאמר לה ולית הלכתא כוותיה, ואין סכנה אלא אם יגע באוכלין ומשקין כדמוכח ביומא, עיין שם. ועל פי דבריו יתיישבו כמה מדקדוקי האחרונים בענין זה.
10
י״אוהנה החיי אדם (כלל ב') כתב שמטעם שאמרו "יד לגיגית" הורה מורה אחד לאסור אוכלין שנגע בהם קודם נטילה. והחיי אדם גופיה סבירא ליה דבדיעבד אין לחוש. וכתב שכן משמע ביומא הנ"ל גבי שמאי הזקן. ונראה דכוונתו להוכיח כן ממעשה דשמאי הזקן שלא רצה להאכיל בידו אחת, וסבירא ליה להחיי אדם דהיינו ע"י הדחה אבל האכיל בלא הדחה, ובודאי משום דיום הכיפורים אסור ברחיצה הוי כדיעבד, וחבריו דגזרו עליו סבירא להו דלא אסרו להדיח כדי ליתן פת לתינוק ולא הוי דיעבד. ובמחילת כבוד תורתו אין זה משמעות הברייתא, ופשט הברייתא הוא ששמאי הזקן היה נמנע גם מלהאכיל, ולא שהאכיל בלא הדחה, וכמו שכן פירש רש"י בהדיא בחולין, ופירושו הוא גם לפי האמת. ולפי זה יש לומר אדרבא מדלא האכיל שמאי הזקן בלא הדחה אף דהוי הענין כדיעבד משמע דגם בדיעבד אסור, ולכאורה צדק המורה ההוא שהורה לאסור. והראיה שכתב החיי אדם בשם נכדו ממה שכתב הבית יוסף ביורה דעה (סימן ו') בשם בעל העיטור דבירושלמי הטעם שאין שוחטין בשאר קנים משום רוח רעה ולפי זה בדיעבד שחיטתו כשרה, ומינה לכל מה שאמרו משום רוח רעה בדיעבד מותר. כבר כתב כן בשבות יעקב (חלק ב' סימן ק"ה), ובמחזיק ברכה (יורה דעה סימן ו' ובשיורי ברכה סימן קט"ז) תמה עליו דאשכחן בפרק כל היד ובערבי פסחים כמה דברים דאסורים משום רוח רעה גם בדיעבד. וכתב לחלק בין דבר שרוח רעה שורה בו לשחיטה בקרומית, דבדבר שרוח רעה שורה בו לא שייך לכתחלה ודיעבד, ובקרומית אילו הטעם משום שרוח רעה דבקרומית נדבק בבשר היה אסור בדיעבד, אבל אינו כן דאין רוח רעה דקרומית נדבק בבשר, אלא הטעם הוא משום שמא ישאר קסם שבו רוח רעה ויגע על פיו, כמו שכתב התבואות שור, ועל כן בדיעבד כשרה דאפשר שלא נשאר קסם או יפול אח"כ. ועיין שם במחזיק ברכה שכתב דגם מה שכתב התבואות שור דלא אשכחן דאסרו בדיעבד משום רוח רעה כוונתו בכי האי גוונא, ורצונו לומר דכוונת התבואות שור לומר דלא אשכחן דאסרו בדיעבד משום ספק רוח רעה. ולעניות דעתי זה דוחק, ולשון התבואות שור משמע דסבירא ליה כהשבות יעקב והחיי אדם. ועוד שהרי כתב: "אפילו ביד לגיגית לא אשכחן דאסרו" אף שבודאי נדבק הרוח רעה בשכר. ואין לומר דגם גבי גיגית הוי ספק דיש אומרים משום הפסד, דכבר כתבתי דאף הבית יוסף דכתב כן סבירא ליה דהרוח רעה נדבק באוכלין ומשקין אלא דהברייתא דקתני יד לגיגית מיירי בכל היום וכנ"ל. והמעיין בתבואות שור יראה דהוא עצמו מיירי בזה דהרוח רעה נדבק בגיגית, ועל פי מונח זה הוא דכתב דלא אשכחן דאסרו. אלא ודאי התבואות שור רצונו לומר דהשחיטה בקרומית כשרה בדיעבד אף שיש לחוש דנשאר קסם ויגע על פיו דכל שהוא משום רוח רעה לא אסרו בדיעבד, וכמו שכתבו השבות יעקב והחיי אדם. אע"ג דלפי זה קשה עליו מפרק כל היד ומפרק ערבי פסחים, מכל מקום אף לפי מה שדחק המחזיק ברכה קשה כעין זה, דלפי דברי המחזיק ברכה התבואות שור מחדש [ד]ספק בדברי סכנה שרי, ואנן קיימא לן על פי הגמרא חולין ט' להחמיר בספק סכנה יותר מספק איסור, כמו שכתב בסימן קט"ז סעיף ה'. ועיין פרי מגדים באשל אברהם סימן ד' אות ב' וט"ז אות י' ועיין עוד משבצות זהב סוף סימן קע"ג ותפארת ישראל פרק אלו טריפות משנה ה' אות ע"ט וזבחי צדק סימן קט"ז אות כ"ג), ועל זה אפשר לומר מוטב לסבול דוחק הענין ולומר דהתבואות שור סבירא ליה כהשבות יעקב כאשר משמע פשט לשונו אף דקשה עליו, מדוחק הלשון והענין שאנו סובלים אם נאמר דכוונת התבואות שור כדאסברא לן המחזיק ברכה. וכמדומה לי שראיתי בתשובות כנף רננה יורה דעה (סי' ד') שיצא גם הוא לדון דבר חדש בדברי הבעל העיטור הנ"ל והרחיק יותר מהתבואות שור בביאור כוונת הירושלמי דכתב: "כיון שרוח רעה שהוא שד על הקנה כששוחט בו מחזי שזובח לשעירים, ומכל מקום בדיעבד מותר כבסימן י"ב בשוחט לתוך גומא".
11
י״בולעניות דעתי אין להוציא הירושלמי שכתב בעל העיטור מפשוטו דנדבק הרוח רעה בבשר, והיינו ע"י חום בית השחיטה כמו שכתב הב"ח, ובצונן אין חשש דלא אשכחן דחשו לנגיעת שום או ביצה קלופה ולנגיעת אוכלין שתחת המטה צונן בצונן, ורוח רעה דשחרית מהיד שאני, אלא דלענין שחיטה בקרומית הקילו בדיעבד משום דנדבק בו ממקום אחר והבשר דינו בהדחה, אבל דבר שרוח רעה שורה עליו אפילו בדיעבד אסור, וכמו שכתב המחזיק ברכה אח"כ עיין שם.
12
י״גולענין האוכלים שנגע בהם קודם הנטילה שכתב החיי אדם, עיין חסד לאלפים (סימן ד' אות ב') שכתב משם לב חיים דידיחם ויערה עליהם מים ג' פעמים, וכן כתבו הפתחי עולם והמשנה ברורה בשם ארצות החיים. ובודאי ממקור אחד הדברים יוצאים מהלב חיים, ונכנסים ללב, כי גם אוכלין אלו נדבק בהם הרוח רעה ממקום אחר מהיד, אבל שום קלוף וביצה קלופה ואוכלין שתחת המטה שרוח רעה שורה עליהם בעצמם ודאי גם הלב חיים עצמו מודה דלא מהני להו שום הדחה כסתם הש"ס. ונראה משום דדבר שהרוח רעה שורה עליו בעצמו מתפשטת בכולו. וקצת ראייה מדאמרינן דאפילו מחופין בכלי ברזל ואפילו מציירי וחתימי רוח רעה שורה עליהן. ועיין עוד בחסד לאלפים בשם הלב חיים דאם נגע קודם נטילה במשקין אין להם שום תקנה וילכו לאיבוד, וכן כתבו כמה אחרונים והוא פשוט.
13
י״דהרי מפורש בש"ס ופוסקים ראשונים ואחרונים שהתעלמת מהם דרוח רעה של שחרית נדבקת בכל מאכל ומשקה שיגע בו לפני הנטילה. והן עתה מעלת כבודו ימצא לנכון בודאי אשר כתבתי לו דאף דלא מצינו בהדיא בש"ס ופוסקים שהזהירו משום זה ליטול לתוך כלי יש ללמוד סתום מן המפורש גבי מים אחרונים בכל שכן. וממילא ידע גם כן שהפריז מאד במה שכתב דמים אלו של נטילת ידים שחרית כשרים בדיעבד לנטילה זו, וגם במה שכתב דאם נגע בהם קודם נטילה דכשרים אף לכתחילה, שבמחילת כבוד תורתו לעניות דעתי נראה דברים אלו בטלים הם, דכיון דנטמאו המים מחמת רוח רעה נפסלו גם לנטילה, דאיך אפשר להעביר רוח רעה במים שרוח רעה שורה בהם, וכמו שכתב השולחן ערוך בסעיף י"ב דאם שכשך ידיו לתוך כלי לא עלתה לו נטילה מהאי טעמא, כמבואר בבית יוסף, וכמו שכתבתי לעיל. ועיין בשולחן ערוך הרב זלמן (מהדורה בתרא אות ב') שעל יסוד זה פירש מה שאמרו "יד לגיגית" היינו לגיגית של מים המוכנים לנטילה לכל בני הבית שלא יטמאם על ידו, ואף לקריאת שמע ותפילה שלא מעכב רוח רעה (כבסעיף הנ"ל וכן מבואר בסעיף כ"ב) אסור ליטול במים אלו, ואפילו אם יצויר שאין לו מידי דמנקי אחר, משום דאסורים בהנאה, כמו שכתב בסעיף ט'. ועיין מנחת אהרן כלל א' אות י"ח. ואף להפרי מגדים (סימן ק"ס משבצות זהב אות ה') שכתב דמים האסורים בהנאה כשרים לנטילת ידים אם אין לו מים אחרים משום דגם בדרבנן אמרינן "מצוות לאו ליהנות ניתנו" דלא כהרז"ה, עיין שם, מכל מקום הוא עצמו כתב דלכתחלה לא יטול במים האסורים בהנאה משום דנהנה עם המצוה. ובהקדמת הזוהר (דף י') החמירו מאד שלא לברך ושלא לומר אפילו מלה חדא דאורייתא בעוד שרוח רעה על הידים, וממילא לפי זה אפילו אם עבר ונטל במים אלו לא אהנו מעשיו דעדין אסור בדברי קדושה. ועיין כנסת הגדולה (הגהות בית יוסף סימן ד' אות א') וברכי יוסף (אות ח') ובתשובת זכור ליצחק הררי סימן א'.
14
ט״ווכבר כתבתי בדברי הראשונים שאף לדעת הזוהר כלי התחתון אינו מתנאי הנטילה ואינו מעכב בדיעבד, חוץ ממה שמבואר ומוכח כן בפוסקים שכתבתי, עתה ראיתי מבואר כן גם בדברי חמודות (פרק הרואה אות ע"ז), עיין שם, וכן יש להוכיח עוד מכמה אחרונים, ולא עת האסף כעת. ומאד אתפלא על מה שכתב מעלת כבודו שאין ראיה מהט"ז והמגן אברהם שהבאתי, ולא ביאר בדבריו למה אין ראיה, ולעניות דעתי דבריהם מוכיחים כמו שכתבתי. ומה שכתב עוד שיש להשיב על דברי שאר האחרונים שהבאתי כאשר יראה המעיין בלשון הזוהר. אני עני בדעת עיינתי שוב בזוהר ולא ראיתי שיש להשיב על דבריהם. הן אמת שמאד קצרה ידיעתי להבין דבריו הקדושים שעל פי הרוב הם סתומים וחתומים באלף עזקאין ואין לי עסק בנסתרות, אבל בכגון דא שהדבר מפורש וגם הפוסקים הבינו דבריו כפשטם בודאי גם איש אשר כמוני רשאי להחליט הדבר להלכה ומורין כן.
15
ט״זוהכלל שכתבתי במכתבי הראשון ממרן הבית יוסף דנקטינן כהזוהר אפילו כשהפוסקים חולקין ולא שבקינן דעת הזוהר אלא דוקא במקום שנמצא ש"ס מפורש הפך, לעניות דעתי כלל זה הוא מוסכם בפוסקים ראשונים ואחרונים. ומה שכתבת דלא משמע כן מהכנסת הגדולה בכללי הפוסקים (אות א') שהובא במגן אברהם סימן כ"ה, הנה מכבר עמדתי על דברי הכנסת הגדולה בכלל זה ותמהתי שלא הזכיר שנחלקו בו רבותינו בעלי השולחן ערוך הבית יוסף והדרכי משה, ובהפוסקים שכתב הכנסת הגדולה עצמו מבואר כהבית יוסף, לבד מהרא"ם שנראה לכאורה שהוא חולק. ומה שהכנסת הגדולה גופיה כתב דלא פליגי הנך פוסקים על הרא"ם, מדבריהם נראה ברור שחולקים. שהרי מלשון הרא"ם שכתב משמע דסבירא ליה כמו שכתב הדרכי משה דאף בדבר שלא נזכר בגמרא אין לזוז מדברי הפוסקים ורק בדבר שלא דיברו בו גם הפוסקים ונזכר בקבלה נקבל לנהוג כן בעצמינו אבל לא להכריח אחרים. ובהיוחסין מבואר להדיא כמו שכתב הבית יוסף דבדבר שלא מפורש בתלמוד נקטינן כהזוהר נגד הפוסקים, וזה לשונו: "כבר הוא מוסכם בישראל שהדבר שלא יחלוק על התלמוד או אינו מפורש בתלמוד ומפורש בזוהר שמקבלים אותו, כמו אמן דגאל ישראל דאף שהפוסקים כתבו לענות נקטינן כהזוהר שלא לענות", עיין שם, ועיין בית יוסף סימן ס"ו. וכן מלשון הר"ש הלוי שהביא שם הכנסת הגדולה מתבאר להדיא דהכי סבירא ליה, עיין שם.
16
י״זאמנם מתשובת הרדב"ז (חלק ד' סימן ל"ו) נראה לכאורה דסבירא ליה כהרא"ם והדרכי משה, וזה לשונו: "כל מקום שתמצא בעלי הקבלה חולקים על פסק הגמרא הלך אחר הגמרא והפוסקים, וכל מקום שאינו חולק כגון בכי האי גוונא שלא נזכר בגמרא וגם בפוסקים, אני ראיתי לסמוך על דברי הקבלה", עד כאן. וממה שכתב כגון בכי האי גוונא שלא נזכר גם בפוסקים, היה משמע לכאורה דאילו נזכר בפוסקים אפילו שלא נזכר בגמרא לא היה חושש לקבלה גם לעצמו וכמו שכתב הרא"ם. אלא שבתשובת דברי יוסף (סימן ב') כתב דגם כוונת הרדב"ז הנ"ל הוא כמו שכתב הבית יוסף דבדבר שלא מפורש בגמרא נקטינן כהזוהר נגד הפוסקים, עיין שם. וכן כתב השאלת יעב"ץ סימן מ"ז, וכן כתב האות אמת (למהר"י סיד דף פ"ג). והוסיף האות אמת דאף בדבר שנזכר בגמרא, אם השמיטוהו הפוסקים סבירא ליה להרדב"ז דנקטינן כהזוהר, עיין שם באורך. אך לכאורה קשה הלא הרדב"ז בסימן פ' כתב מפורש דבדבר שנזכר בפוסקים ואפילו רק בפוסק אחד נקטינן כוותיה ולא חיישינן לקבלה, וחלילה לומר דאשתמטיהו להרבנים הנ"ל תשובה זו דהרדב"ז, שהרי ראו שהכנסת הגדולה ציוה לעיין בה. אמנם המעיין בשני פסקי הרדב"ז הנ"ל יראה שיש חילוק בין הנושאים, דבסימן ל"ו דיבר בענין שנזכר בזוהר עצמו ובסימן פ' בענין שנזכר בספר קבלה אחר, ויש לומר דסבירא להו להרבנים הנ"ל דשני כללים הם: כשהדבר נזכר בזוהר נקטינן כהזוהר נגד הפוסקים כמו שכתב בסימן ל"ו, ועל זה לא דיבר בסימן פ', וכשלא נזכר בזוהר ונזכר בספר קבלה אחר נקטינן כהפוסקים נגד הקבלה, כמו שכתב בסימן פ'. והחילוק בזה לכאורה פשוט: כשהדבר נזכר בזוהר אמרינן דאלמלי ראו דבריו הפוסקים הוו הדרי בהו, שאין כח בידם לחלוק על דבריו אם לא מש"ס ערוך, אבל מה שנזכר בשאר ספרי הקבלה שאחרי הזוהר ולא נתבארו להדיא בזוהר, חזר הדבר להיות שקול ונקטינן כהפוסקים על פי הבנתם בש"ס, ועיין בשאלת יעב"ץ הנ"ל.
17
י״חוטעמא דהרא"ם דפליג על כלל הנ"ל לא נתברר לי. והדרכי משה לא הכריח דעת עצמו, ותמוה דאיהו גופיה כתב בשולחן ערוך (חושן משפט סימן כ"ה סעיף ב') דאם נמצא תשובת גאון שלא עלה זכרונו על ספר ונמצאו חולקין עליו, לא אמרינן בזה הלכה כבתראי, משום שלא ידעו דבריו ואי שמיע להו הוו הדרי בהו. ואם על דברי גאון שלא ידעו הפוסקים אמרינן "אי שמיע להו הוו הדרי", למה לא נאמר כן על דברי זוהר הקדוש, וכמו שכתב בשאלת יעב"ץ דלמה יגרע חלקו ומה חסרון בחקו, הלבעבור שדבריו דברי קבלה נדחם בשתי ידים? ולא נהירין לי בזה דברי מי שכתב שטעמו של הדרכי משה משום דבירושלמי (פרק ב' דפאה) אמר רבי זעירא בשם שמואל: "אין למדין לא מן ההלכות ולא מן ההגדות ולא מן התוספתות אלא מן הגמרא" והוא הדין דאין למדין מן הזוהר, דלא אתי שפיר כלל זה אלא כשנמצא בש"ס מפורש הפך, וזה הכלל עצמו שכתב הבית יוסף והיוחסין והרדב"ז והר"ש הלוי הנ"ל. ואי רצונו לומר דבביאור כוונת הירושלמי הזה תליא מחלוקתם, דמר סבר אין למדין דוקא היכא דפליגי על תלמודא דידן ומר סבר בכל גווני אין למדין, גם זה לא מחוור, ואין ליחס להדרכי משה סברא זו שהיא נגד הראשונים והאחרונים.
18
י״טועיין מגן אברהם סימן קכ"ח שהתוספות יו"ט (פרק ה' דברכות משנה ד') חזר בו ממה שפסק בלחם חמודות על פי המדרש דרשאי הש"ץ לענות אמן אחר ברכת כהנים מחמת הירושלמי הנ"ל, ורבים השיגו עליו משום זה שבנדון ההוא לא מבואר בש"ס הפך ובכגון דא לא אמרו דאין למדין, ועיין במפרשי המשנה שסביב משניות החדשים. וכבר הכנסת הגדולה בכללי הגמרא הביא דברי התוספות יו"ט וחלק עליו, וכתב דלא אמרו דאין למדין אלא היכא דתלמודא דידן חולק בהדיא או מכח הכלל, וכדרך שכתב הרשב"א סימן של"ה והרב רבי לוי אבן חביב סימן ט' בכלל דאין למדין ממשנה ומברייתא, עיין שם, ומשום הכי בשיורי הכנסת הגדולה סימן הנ"ל (הגהות בית יוסף אות י"ב) כתב רק מה שדקדק בתוספות יו"ט מן המשנה ומה שכתב בלחם חמודות, והשמיט מה שחזר בו בתוספות יו"ט ממה שכתב בלחם חמודות, עיין שם. וזה גרם להאליה רבה (אות ל"ח) שכתב עליו שלא ראה שהתוספות יו"ט חזר בו. ולא ידעתי איך חשב כזאת על הכנסת הגדולה שיראה תחלת דברי התוספות יו"ט ולא סופם. ובפרי חדש שם פסק כמו שכתב בלחם חמודות על פי המדרש וכתב על סברת החולקים: "יהיה דין זה ממי שיהיה אינו מחוור כלל, דמי יוכל לחלוק על המדרש בלא ראייה ברורה מהש"ס". ומה שכתב עליו הבאר היטב דאשתמטיה התוספות יו"ט הנ"ל, במחילת כבוד תורתו לא דק, דהפרי חדש כיון לסתור גם דברי התוספות יו"ט במה שכתב "ומי יוכל לחלוק על המדרש", ועוד שכבר השיגו במ"ח ועל כן לא הזכירו, ועיין באר היטב אבן העזר סימן קי"ט ופתחי תשובה שם (אות ה').
19
כ׳והשבות יעקב בחלק ב' סימן קע"ח נראה דחזר בו ממה שכתב בסימן קמ"ט, וכתב דאפילו משיחת חולין של תלמידי חכמים גמרינן הלכה, כמו שפסק הט"ז בחושן המשפט סימן ע"ב על פי מה שאמר רב לאיבו בריה (פסחים קי"ג): "טרחי בך וכו' תא אגמרך מילי דעלמא", עיין שם. ועיין יוסף אומץ סימן טו"ב אות ב' וג': "וכבר מצינו בכמה מקומות לראשונים שפסקו על פי מדרשים ואגדות, וכמה הלכות הוציא הרמב"ם מן התוספות שלא רמוזים בש"ס כלל". ועיין מחזיק ברכה בקונטרס אחרון (סימן א' אות ב') שכתב על דברי המור וקציעה שנתעצם במה שהחמיר הזוהר מאד בענין תיקון חצות ולא הוזכר בתלמוד, ד"מה בכך הלא בכמה דברים קיימא לן להלכה על פי אגדות ומדרשים שלא הוזכרו בתלמוד. צא ולמד ממה שהוכיח רבינו תם בתשובותיו לרבינו משולם (ספר הישר כ"י דף קי"ג) להיות בקי במסכת סופרים ובפרקי רבי אליעזר וברבה ובילמדנו ובשאר מדרשים כי עליהם יש לסמוך בדברים שאינם מכחישין התלמוד שלנו אלא מוסיפין והרבה מנהגים בידינו על פיהם וכו', עיין שם בס' הישר באורך. ואל יקשה בעיניך אותה שאמרו בירושלמי דאין למדין הלכה על פי מדרש, לך נא ראה בספר יד מלאכי כללי ה"א סי' ע"ב", עכ"ל. ועיין מה שכתב בענין זה עוד בסימן נ"א וסימן קכ"ח, ובעין זוכר (מערכת א' אות מ"ב ומערכת ה' אות ח"ן). ומה שכתב לעיין ביד מלאכי אינו מצוי אצלי כעת, אבל ראיתי מי שכתב בשמו שהביא שם כת המפרשים ולהקת הפוסקים שכתבו לחלק כנ"ל, דמה שאמר שמואל אין למדין הכוונה בדבר שהוא סותר לתלמודא דידן, והרדב"ז סימן תרמ"ז וקול הרמ"ז מכללם. וזה לשון קול הרמ"ז (והוא על דברי התוספות יו"ט הנ"ל, על מה שכתב: "אך עתה שבתי"): "לאו תשובה שלמה היא, דמה שאמרו אין למדין וכו' היינו שיש בגמרא הפך, אבל כשאין גילוי בגמרא למה לא נלמוד מן המדרש וכו', וכמה דינים למדו הפוסקים ממדרש הזוהר", עכ"ל. וכן כתב התוספות יו"ט עצמו בדברי חמודות (פרק הרואה סוף אות ע"ז) דדוקא היכא דמפורש בגמרא דידן היפך הזוהר שבקינן לדברי הזוהר ואזלינן בתר גמרא דידן, עיין שם.
20
כ״אועיין בשאלת יעב"ץ הנ"ל שהאריך לאשר ולקיים כלל זה, וכתב שגם אביו החכם צבי בסימן ל"ו הכי סבירא ליה, וכמו שכן סבירא להו להרדב"ז והיוחסין והבית יוסף וכו', שמדברי כולם יש ללמוד שלא לעשות מעשה שלא כדעת הזוהר במקום שדברי התלמוד סתומים, ויותר יש לקבלו מדעת המפרשים, וכתב עוד שלדידיה אין ספק אלמלי ראו הזוהר היו חוזרים מפירושם, עיין שם באורך.
21
כ״בועיין עוד באדרת אליהו ריקי (מבעל המחבר משנת חסידים) בתשובתו בדין תפילין בחול המועד (דף ט"ו), שכתב וזה לשונו: "ואין לומר דאין ללמוד איסור זה ממדרש הנעלם הואיל ולא נזכר בש"ס וכדאמר שמואל בירושלמי הנ"ל, דזה אינו דלא אתי שפיר כלל זה אלא כשמפורש בש"ס הפך, אבל כשהדבר סתום למה לא נלמוד סתום מן המפורש וכו', וכי אינם חשובים דברי רבי שמעון בר יוחאי ורב המנונא סבא ורבי אלעזר בן רבי שמעון שאין כח ביד האמורים לחלוק עליהם כדברי אחד המפרשים". והאריך עוד והביא גם דברי קול הרמ"ז הנ"ל, ולבסוף כתב שבתשובת משאת בנימין כתב: שאם יהיו כל המחברים שאחר חתימת התלמוד בכף מאזנים והזוהר בכף שניה מכריע הוא את כולם, וכמו שכתב הבית יוסף דנקטינן כהזוהר נגד שאר המחברים וכו' עכ"ל, עיין שם.
22
כ״גשוב ראיתי בדברי יוסף סימן ה' העתיק לשון הרא"ם, ונראה מדבריו שם שלא דיבר על כללות דברי הזוהר וההלכות שהובאו בו, אלא דוקא על ענינים שיש בהם כוונות ורמזים עליונים, ומי שרוצה לנהוג באותם הדברים כהזוהר צריך לכוון ולרמוז מה שראוי לכוון ולרמוז, ועל זה כתב וזה לשונו: "בזמנינו זה שבעוונותינו הרבים אין אנו מכוונים בתפלותינו להרמיז מה שראוי להרמיז, והלואי שהיינו מכוונים על פשט דברינו היוצאים מפינו, אין אנו יכולים להכריח העם בדבר מהדברים הרומזים לעליונים, ולא שמענו בזמנינו לשום אחד מבעלי הקבלה הגדולים והמפורסמים שיכריחו את העם באותם הדברים הרומזים לבעלי הקבלה לדברים עליונים כשלא דברו בהם חכמי התלמוד והפוסקים הבאים אחריהם" עכ"ל, והרואה יראה שאין חולק על עיקר כללא דידן.
23
כ״דהיוצא מדברינו שהדרכי משה לבדו הוא שחולק על כלל זה, והוא תמוה כנ"ל. ועיין שם הגדולים שהמשאת בנימין הנ"ל היה תלמיד הדרכי משה, ובודאי ראה דבריו, ונראה שחלק עליו מכח דשמע מרבים שסוברים כהבית יוסף. וכבר ידוע שספרי האחרונים מביאים דעת הזוהר לרוב ותופסים דבריו עיקר להלכה אף במקום שהפוסקים חולקים, דוק ותשכח, ובודאי משום שמקובל כלל זה לעיקר בדרכי ההוראה.
24
כ״הזה מה שנראה לפי עניות דעתי להשיב למעלת כב' תורתו לעת עתה, ומה שכתבתי בענין הכלל הנ"ל העתקתי מעט מהרבה ממה שהיה רשום אצלי מכבר כדי לעיין עוד בזה. ולהיות כי עודני טרוד בענין סדור דירתי בפה עיה"ק בלא נדר וכו', לא יכולתי לעת עתה להתיישב היטב בכל מה שכתב כחפצי, גם ספרי הפוסקים ראשונים ואחרונים הנחוצים לבעל תשובה אין עוד עמדי, אולי יזכני ה' ויאזרני חיל עוד חזון למועד לחפש בספרי הפוסקים ולהתיישב היטב בכל מה שכתבתי, וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראינו מתורתו נפלאות. כה דברי המעתיר בעדו עתירת החיים וכו' כנפשו היפה ונפש המקוה לשכון חצרות ה' פה עיה"ק ולעבדו בלב תמים, תמיד כל הימים.
25
כ״והקטן יצחק נסים בן הרה"צ
26
כ״זמו"ה רחמים זצ"ל
27