יין הטוב, חלק א, אורח חיים ו׳Yein HaTov, Part I, Orach Chayim 6
א׳וזאת תשובתי אליו
1
ב׳תשובה. אמנם נכון הדבר כמו שכתב מעכ"ת דבסדר נטילת ידים שחרית שכתב מהרח"ו מהאר"י ז"ל בשער הכוונות ובעולת תמיד לא נזכר כלי דלתתא, אבל דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר (ירושלמי פרק ראוהו בית דין הלכה ה') ועיין אליה רבה סימן א' אות ד' שכתב דבעץ החיים הזכיר הכלי דלתתא וכתב דטוב שיהיה פגום כי הוא משל סטרא אחרא, וכן כתב הפתחי עולם (סי' ד' אות ט"ו) בשם סידור האר"י. והרב המקובל מהר"ח כהן - תלמידו ונאמן ביתו של מהר"ח ויטאל - בספרו מקור חיים, הביאו דבריו האחרונים, כתב להדיא דבעי כלי לתתא, ומסתמא נזכר כלי זה עוד בספרי גורי האר"י כיון שמפורש הוא בזוהר. אבל בודאי גם דעת המקובלים בכוונת הזוהר בענין זה כדעת הפוסקים הפשטנים דאין כלי זה מתנאי הנטילה, ולכתחילה הוא צריך משום שמירה כדי שלא יעברו על מים הזדונים. ומספרי המקובלים אין אתי לעיין על זה, ומלשון המקור חיים הנ"ל שכתבו האחרונים משמע כמו שכתבתי, וכן כתב מר אחי הרה"ג מהר"ר יחזקאל עזרא זצ"ל בהגהותיו על השולחן ערוך, וכתבתי תורף דבריו בתשובתי לעיל בסימן ב'.
2
ג׳ואשר אגב חורפא רצה כבוד תורתו לישב מה שהעירותי, ולפי דברי כבוד תורתו כבר קדמני הערוך השולחן להעיר בזה על השולחן ערוך שנסתפק במה דכבר פשיטא ליה בבית יוסף, וכ"ת רצה לומר דהשולחן ערוך חזר ונסתפק מטעם דבזוהר בחדא מחתא מחתינהו לכלי העליון עם כלי התחתון, וכיון דכלי התחתון אינו מעכב בדיעבד, יש להסתפק בעליון דאפשר גם הוא לא לעיכובא אתמר. ומאד תמהתי על דברים אלו ולא ידעתי איך פשוט לכבוד תורתו דהשולחן ערוך פשיטא ליה דכלי התחתון שאנו דנים עליו אינו מעכב בדיעבד עד כדי לומר דמשום זה בא לכלל ספק לגבי כלי העליון. ובאמת בלשון השולחן ערוך יש לדון יותר מבלשון הזוהר, דבזוהר נקט "בעי חד כלי לתתא" ומלת "בעי" הוראתה כמו "צריך" בלשון המשנה, וידוע דאיכא פלוגתא היכא דנקטי בש"ס או בפוסקים "צריך" אי מעכב בדיעבד, ורבים סבירא להו "צריך - לכתחילה משמע" (עיין רש"י ברכות ט"ו וכללי הגמרא למרן הבית יוסף, וכנסת הגדולה בכללים נפרדים אות ל"ב. ועיין זכרינו לחיים ח"א יורה דעה אות צ' שציין כמה וכמה ספרים המדברים בזה). וכמו כן יש לדון במילת "בעי" דנקט הזוהר. אף דהחתם סופר (אורח חיים סימן נ"א) רצה לדקדק דמלת "בעי" הוראתה טפי עיכוב ממלת "צריך", עיין שם, אין דקדוקו מוכרח, עיין תרגום אונקלוס לך לך (פרק ט"ז פסוק י"ב), ובמלת "צריך" השתמשו חז"ל גם בדברם בלשון תרגום. אבל השולחן ערוך נקט בלשון שלילה: "אין נוטלין על גבי קרקע וכו'", ומה הוכחה היא זו ממה שהיה נראה לכבודו דהאר"י וגוריו השמיטו לגמרי כלי התחתון לדעת השולחן ערוך, אפילו אי יהיבנא ליה דאלו הושמט כלי דלתתא בספרי האר"י היה מקום להוכיח דאינו מעכב בדיעבד אינו מוכרח שהשולחן ערוך שהביא דין זה מהזוהר יסבור נמי כן דבדיעבד אינו מעכב, ועיין הקדמת מהר"י צמח לנגיד ומצוה.
3
ד׳אלא כיון דהזוהר יהיב טעמא למה דבעי כלי לתתא, ולפי טעמו אינו מעכב, ממילא מוכרח לומר דגם השולחן ערוך שכתב בלשון שלילה, הכי סבירא ליה. והכי פירושו: אין נוטלין וכו' היינו היכא דאיכא כלי, אבל אי ליכא לא מעכב, וכמו שכתבו האחרונים שציינתי בתשובתי הנ"ל דכל עיקר קפידת הזוהר הקדוש על כלי דלתתא הוא מטעם זה המפורש בזוהר עצמו: "לקבלא מסאבו דלא יקרב בהו בר נש ויכיל לקבלא נזקא מאינון מיין מסאבין" עיין שם. וטעות הוא לעניות דעתי לומר דמשום זה נסתפק השולחן ערוך בכלי העליון משום דבזוהר בחדא מחתא מחתינהו לכלי העליון עם כלי התחתון דאינו מעכב, כיון דעל כרחך אין הטעמים שוים וטעם כלי העליון לדעת הזוהר משום דאין הרוח רעה עוברת אלא ע"י עירוי מכלי, כמבואר כן להדיא בבית יוסף ובט"ז (סעיף קטן ח') ומגן אברהם (סעיף קטן י') ובפרי מגדים שם ובכמה אחרונים, והרי זה מתנאי הנטילה ומעכב אף בדיעבד. ואפילו אי יהיבנא ליה לכבוד תורתו דמצינן להעמיס בכוונת הזוהר דבעי כלי לעילא גם טעם הרשב"א, אי אפשר לומר כמו שכתב כבוד תורתו דהשולחן ערוך מסתפק בדעת הזוהר דאפשר דלהעביר רוח רעה די בשלוש מימות מחולפים וכלי לעילא דנקט משום דבבוקר נעשה אדם בריה חדשה וצריך לקדש ידיו מן הכלי וכו', דלפי מונח זה היה לו להשולחן ערוך להכריע דאף בנטילת ידים דשחרית יש להקפיד על כלי וכל גווני אפילו בדיעבד, דהא דכתב הרשב"א דמהני אם ישכשך ידיו בכלי אף לטעמו הוא, והשולחן ערוך (סימן ד' סעיף ז') כתב טוב להקפיד וכו' ומשמע דאם נטל בכי האי גוונא אין צריך לחזור וליטול בדרך נטילה, וכן כתב להדיא בסעיף י"ב, היינו משום דיש אומרים דוקא בכיור אשכחן מיעוט דכתיב ממנו ובעלמא אפילו בתוכו, והכי סבירא ליה להרשב"א. ומבואר בבית יוסף, דאע"ג דלענין נטילת ידים לסעודה לא קיימא לן כן משום דהטור ורוב הפוסקים לא סבירא להו הכי, בנידון דידן כיון דלא אשכחן מאן דבעי כלי אלא הרשב"א והוא עצמו כתב דשכשוך מהני הכי נקטינן, ואם איתא דהשולחן ערוך סבירא ליה [ד]הזוהר דבעי כלי הוא משום תפילה כנ"ל היה לו לכתוב "יש אומרים ויש אומרים" כדרך שכתב בסימן קנ"ט סעיף ח', דשוב באנו לאותה פלוגתא, והיה לו להכריע כדרך שהכריע שם דבכל גווני צריך לחזור וליטול בדרך נטילה. ואע"ג דבנידון דידן סבירא להו לשאר פוסקים דלא תקנו כלי כלל, מכל מקום הלא סבירא ליה להבית יוסף דנקטינן כהזוהר נגד הפוסקים, וכל שכן היכא דאיכא פלוגתא בפוסקים עצמם. אלא ודאי זה אינו, ועיין פרי חדש סימן מ"ו.
4
ה׳ומה שכתב בדין הנעור כל הלילה דאינו צריך ליטול מכלי גם לענין רוח רעה משום דכל עיקר ספק השולחן ערוך בישן בלילה אי סגי לשכשך ידיו תוך כלי בשלוש מימות מחולפים הוא רק לדעת המקובלים וכבר מבואר בברכי יוסף שכתב השערי תשובה בסעיף קטן ט' דהאר"י והרמ"ז סבירא דהנעור בלילה ובעלות השחר אין רוח רעה שורה עליו. הנה ראייתך זאת לא אריא, דיש שכתבו בשם האר"י איפכא, ועיין יד אהרן ותפלה לדוד עמאר שכתבו שדעת האר"י אף הנעור בלילה צריך ליטול בג' פעמים וכו' כדין הישן. אמנם מהבית יוסף עצמו היה לו להוכיח כן, דמבואר בבית יוסף דלהזוהר שינה גורם לרוח רעה וכיון דסבירא ליה להבית יוסף [ד]ליכא מאן דבעי כלי לענין רוח רעה אלא הזוהר. ממילא י"ל דהנעור בלילה ובעלות השחר אינו צריך כלי ולא סירוגין. אבל למעשה זה אינו, שהרי הבית יוסף לא הכריע דשינה גורם אף דמבואר כן בזוהר באר היטב, ובש"ס ופוסקים לא בא מפורש להדיא הפך דלילה גורם כי אם באורחות חיים, אע"פ כן לא הכריע כהזוהר, מפני דמידי דסכנה הוא, אם כן מאן מוכח דלא סבירא ליה להבית יוסף דנקטינן נמי כחומרת שניהם מהאי טעמא, ופירוקא לסכנתא לא עבדינן. ומה גם די"ל דהטור נמי דוקא נקט עירוי וסבירא ליה דאין רוח רעה סרה בלאו הכי, ואפשר דלזה כיון גם רש"י וכמו שכתבתי בדברי הראשונים. ואף דהוי ספק ספיקא, ספק לילה גורם ספק שינה, וספק דלא בעינן כלי כלל לרוח רעה אף בישן בלילה, כבר כתבו האחרונים דבמידי דסכנה לא סמכינן אף על ספק ספיקא, עיין פרי מגדים סימן ד' משבצות זהב אות י' ועיין תוספות פסחים דף קט"ו ע"ב ד"ה קפא ומה שציינתי בזה בתשובתי (לעיל סימן ד' דף ד' ע"ד). כעת בא לידי שו"ת מהרש"ם חלק א' וראיתי לו בסימן נ"ח ציין להפרי מגדים והתוספות הנ"ל ובבקיאותו הרבה מצא כתוב מפורש כן גם בתשובת אבקת רוכל למרן הבית יוסף סימן רי"ג בשם הרדב"ז, עיין שם.
5
ו׳אלא שלא ראיתי נזהרים ליטול משום רוח רעה כלל אם היו נעורים כל הלילה, ובעיר מולדתי בגדאד אשר בבבל, נזדמנתי בליל הושענא רבה ובליל חג השבועות עם גדולים ומופלגים בתורה שהיו נעורים כל הלילה, ולא ראיתי שהיו מקפידים ליטול בעלות השחר משום רוח רעה. גם בימי הסליחות שהמנהג לעמוד לפני עלות השחר לומר סליחות ותחנונים, לא ראיתי נוטלים שנית בעלות השחר משום רוח רעה. ולא ידעתי מה ראו להקל נגד רבותינו בעלי השולחן ערוך. אי משום שבברכי יוסף הנ"ל הביא דהאר"י הכריע להקל כהזוהר, וכן כתב המקדש מלך (פרשת וישלח דף קס"ט ע"ב) בשם הרב חיים ויטאל, וקים להו דנקטינן כהאר"י נגד השולחן ערוך כמו שכתב החיד"א בשיורי ברכה (אורח חיים סימן תכ"ו) ובכמה מקומות, הלא מבואר שם בשיורי ברכה דהוא דוקא היכא דאיכא למימר דאי הוה שמיע להשו"ע קבלת האר"י היה מקבל והיה שב מדעתו, אבל בנידון דידן כבר ראה השולחן ערוך מקור דברי האר"י, הזוהר דפרשת וישלח כמו שכתב בבית יוסף, ואעפ"י כן לא הכריע להקל, ובפרט שבדעת האר"י עצמו איכא פלוגתא בענין זה, וכמו שכתבתי לעיל שהיד אהרן והתפלה לדוד כתבו בשמו דאף הנעור בלילה צריך נטילת ידים ג' פעמים משום רוח רעה. ועיין שם ביד אהרן דנראה שכן שמיע ליה גם מזוהר במדבר (דף קי"ט), וכמו שכבר הוכיח כן מזוהר במדבר הרב יש שכר בדיני נטילת ידים שחרית אות י"א. והשל"ה (הובא באליה רבה סימן ד' אות ט') כתב: "צריך להזהיר המון העם על זה" וכן כתבו עוד כמה מקובלים. ועיין מטה אפרים ובאלף למטה (סימן תקפ"א אות י"ב). והרב אמת ליעקב ניניו בחלק שפת אמת סימן מ"א, התפלא על הרא"ש שרעבי בדברי שלום שהעלה דאם היה נעור בנקודת חצות אינו צריך נטילת ידים משום רוח רעה. וזה לשונו: "אין זו ממשנת חסידים, דדרך משנת חסידים להחמיר אפילו בדבר שכל הפוסקים מקילין, וכל שכן כאן שכמעט כל הפוסקים מחמירין. ומרן השולחן ערוך בסימן ד' נסתפק בכל אלו, ועיין שם ברמ"א דיטול בלי ברכה וכו'", ומסיק דבכל הני צריך נטילת ידים בג' פעמים כסברת הרב יד אהרן, אבל לא יברך, עיין שם באורך, ועיין תשובת קול גדול להר"מ בן חביב סימן מ"ב.
6
ז׳ומזבחים י"ט: "היה עומד ומקריב על גבי המזבח כל הלילה טעון קידוש ידים ורגלים על הרצפה" וכן פסק הרמב"ם, אין ראיה לדחות דברי כל הראשונים דסבירא להו אף הניעור כל הלילה רוח רעה שורה עליו, דודאי אין רוח רעה שורה על הידים במקדש משכן השכינה. ועיין שו"ת מהרש"ם חלק ב' במפתחות ליורה דעה סימן ח' שכתב כן על ענין כיוצא בזה, ולעניות דעתי מכאן ראיה נכונה לדבריו, וכן משמע להדיא בפירוש הראב"ד על תמיד. ועיין בתשובת יהודה יעלה אסאד (סימן ט') ובהערות הגאון מוה"ר יוסף שאול בעל השואל ומשיב שם בראש הספר (אות ב'), ועיין יוסף אומץ סימן ל"ז ועיין צמח דוד (להרב יוסף דוד בעל המחבר בית דוד) ח"ב דף קכ"ז ע"ג. ואף אם תמצי לומר דהיה שורה רוח רעה על הידים במקדש, מה שלא יתכן לעניות דעתי, אף כן אין ראיה מקידוש ידים ורגלים על הרצפה דלא אפשר בלאו הכי משום חציצה, ועיין סימן תנ"ה דבכי האי גוונא לכולי עלמא אמרינן שומר מצוה לא ידע דבר רע. ובלאו הכי נמי לא קשיא מידי על ספר תרומה חדשה כ"י שהביא הברכי יוסף, דלתפילה כתב צריך ליטול גם בעלות השחר ולא לענין רוח רעה, כמבואר כן בדבריו בברכי יוסף, ואיהו גופיה מסוגיא דזבחים הנ"ל גמר דהרי הרשב"א דימה נטילת ידים שחרית לקידוש ידים ורגלים וכיון דרבי שפסק הרמב"ם כוותיה סבירא ליה דלינה פוסלת בקידוש ידים ורגלים ממילא י"ל דפוסלת נמי בנטילת ידים, עיין שם. ולכאורה הא קשיא על ספר תרומה חדשה הנ"ל, דהרי שם בזבחים (דף כ') אמר ר' יוחנן דמקרות הגבר ועד צפרא לא פסלה לינה, וכן פסק הרמב"ם (פרק ה' מהלכות ביאת המקדש הלכה ט'), ועל כרחך גם בנטילת ידים הדין כן. אלא די"ל דמשום הכי לא פסלה לינה בקידוש ידים ורגלים מקרות הגבר ואילך משום דאז זמן תרומת הדשן שהוא תחלת עבודת היום, כדמוקי התם רבא לר' יוחנן דכוותיה פסק הרמב"ם הנ"ל כדמוכח בכסף משנה שם, וקודם עלות השחר אינו זמן תרומת הדשן כלל, על כן לענין נטילת ידים סבירא ליה להתרומה חדשה דנקטינן כרבי דעלות השחר עושה לינה, ועיין מהר"ם שיק על המצוות ק"ז אות ג', ויש לעיין בדבריו הרבה ואין כאן מקום להאריך. על כל פנים, דעת השולחן ערוך לא נראה כהתרומה חדשה הנ"ל, דאע"ג דבנעור כל הלילה סבירא ליה להשולחן ערוך צריך נטילת ידים בעלות השחר לתפילה לדעת הרשב"א כמו שכתב בסימן ד' סעיף י"ג, עיין שם בבית יוסף, דאינו מטעם התרומה חדשה. ואם נטל קודם עלות השחר מוכח בשולחן ערוך שם בסעיף י"ד שאחריו דאין צריך לקדש פעם שניה בעלות השחר לתפילה וכמו שכתב שם המגן אברהם, עיין דרכי משה סוף סימן ו' ועיין בתשובת מהר"ח אור זרוע סימן ק"א ופאר הדור להרמב"ם סימן ק"ד.
7
ח׳אלא דמה שכתב שם המגן אברהם: "אפילו ישן שנית אין צריך נטילת ידים לתפילה", לא ידעתי הכרח לכך, אפילו אם יש להודות בעצם הסברא שכתב דפעם אחת נעשה בריה חדשה ולא ב' פעמים, לא מובן למה אינו צריך ליטול פעם שניה לתפילה, דהוי ליה ידים של הסח הדעת ופסולים לתפילה כדקיימא לן בסימן צ"ב סעיף ה' וסימן רל"ג סעיף ב'. וכן משמע דסבירא ליה להרשב"א גופיה בתשובה סימן קנ"ג. ואפשר דהמגן אברהם בישן בנתיים שינת עראי דוקא מיירי, דבשינת ארעי אין לחוש משום הסח הדעת. דעיקר פיסול הסח הדעת בידים משום דחיישינן שמא נגע במקומות המטונפים כמבואר בפסחים קט"ו, ובשינת עראי לא חיישינן כמו שכתב הבית יוסף בסימן ד' על דברי תשובת הרא"ש. ולפי זה אין מקום לדון רק משום בריה חדשה, דבשינת ארעי נמי נעשה בריה חדשה, כמו שכתב שם הבית יוסף דשייך ביה מפקיד פקדון ביד הקב"ה ומחזירה לו חדשה, על כן כתב המגן אברהם דאפילו הכי אינו צריך נטילה, משום דפעם אחת נעשה בריה חדשה ולא ב' פעמים. ועיין תשובת מהר"מ שיק חלק אורח חיים סימן א'.
8
ט׳ואשר הקשה כבוד תורתו על דברי הרמב"ם (פרק ה' מהלכות ביאת המקדש הלכה ג') דלא היה צריך לאשמעינן התנאי דלא יישן כיון דקיימא לן אין ישיבה בעזרה כל שכן שינה, ועל כרחך צ"ל דמיירי חוץ לעזרה, ותיפוק ליה דבלאו הכי נמי אפילו לא יישן צריך לחזור ולקדש מטעם דיצא. במחילת כבודך לא עיינת יפה בהרמב"ם וקושיא זו פרי המהירות ולא קשיא מידי, דקמ"ל הרמב"ם שינה בכלל הסח הדעת, דסתם ישן מסיח דעתו כמו שכתב הכסף משנה, ואם לא קידש ועבד עבודתו מחוללת וחייב מיתה, עיין שם בכסף משנה, ועיין מנחת חינוך מצוה ק"ו ומהר"מ שיק מצוה ק"ז אות ב'. ומשום דיצא חוץ מן המקדש אינו מחלל עבודה, דיציאה מן המקדש אפילו לשהות אי מועלת בקידוש ידים ורגלים בעיא הוא בגמרא (זבחים כ') ולא אפשיטא, ופסק הרמב"ם (שם הלכה ד' וה') דלכתחלה צריך לחזור ולקדש ואם לא קידש ועבד עבודתו כשרה דמספיקא לא מחללינן עבודה, ועיין שם בכסף משנה.
9
י׳ואף גם זאת מ"ש עוד להלן להוכיח שלא כדברי המנחת חינוך שכתב דהרמב"ם לא סבירא ליה תירוץ התוספות שכתבו דאי נפיק בשעת עבודה ולא שהה אלא מעט אין צריך לקדש, מדכתב הרמב"ם בהדיא ולא יטיל מים דתיפוק ליה דיצא מן המקדש ועל כרחך צ"ל דסבירא ליה כמו שכתבו התוספות הנ"ל, גם דבריך אלה לא בחנת היטב ולא ראית המפורש בהרמב"ם בסמוך בהלכה ה', דמשום דיצא מן המקדש אינו מחלל עבודה וכנ"ל ואם הטיל מים הרי זה מחלל עבודה וחייב מיתה, ומשום הכי אצטריך הרמב"ם לאשמעינן תרוויהו, ומבואר שם בהרמב"ם להדיא דאף אם יצא על מנת לחזור מיד טעון קידוש ידים ורגלים, אלא משום דאכתי אפשר לומר דזה דוקא שלא בשעת עבודה, על זה כתב המנחת חינוך דמסתמא נראה דבכל ענין סבירא ליה להרמב"ם צריך לחזור ולקדש, דהיינו בין יצא בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה, ויפה כתב וכל דבריו דברי חן הם, ואין כדאי להאריך יותר להשיב גם על יתר דבריך דרואה אני שבמחילת כבודך לא עיינת יפה בכל מה שכתבת.
10
י״אודע דשוב מצאתי בס"ד דמה שכתב הרמב"ם דשינה פוסלת בקידוש ידים ורגלים, הרי זו ברייתא מפורשת בירושלמי יומא (פרק ג' הלכה ב'): "נתנמנם טעון קידוש ידים ורגלים", וכן צ"ל גם כוונת הרמב"ם, ותמהני מאד על מרן הכסף משנה שלא הביא ברייתא זו מקור לדברי הרמב"ם, ופלא שלא ראיתי העירו עליו בזה. והנה בירושלמי שם מוכח דהברייתא הנ"ל מיירי בנתנמנם בפנים בעזרה, ובהרמב"ם אינו מוכרח לומר כן, ועיין שם בירושלמי דמשכחת לה נמי שיישן בעזרה, דפריך התם תלמודא לרישא דברייתא דתני ישן טעון טבילה: "לא כן תני ר' חייה לא היתה ישיבה בעזרה וכו'" ומשני: "תיפתר שסמך עצמו לכותל וישן לו", וכיון שהסיח דעתו אפילו בשינה כזו טעון טבילה, ועיין פני משה. ולכאורה הוא הדין לענין נטילת ידים לסעודה ולתפילה, לדידן דקיימא לן דידים של הסח הדעת פסולות לתפילה, אם נתנמנם שוב צריך לחזור וליטול. וכן מוכח באמת לשון הרא"ש בתשובה (כלל ד' סימן א') שכתב וזה לשונו: "ואם השכיב עצמו לישן קודם היום ונטל ידיו להתפלל אין צריך לברך על נטילת ידים דשינת עראי היא", ומשמע דנטילה בלא ברכה ודאי בעי. אך רבינו הבית יוסף בסימן ד' כתב דמה שכתב הרא"ש "אין צריך לברך" הוא לאו דוקא, דנטילה נמי לא בעי כדיהיב טעמא משום דשינת עראי הוא, וכלומר לא חיישינן בה שמא נגע, ובאמת לולא רבינו הבית יוסף היה נראה להשיב דמה שכתב הרא"ש דשינת עראי היא אינו אלא נתינת טעם למה שכתב דאין צריך לברך, ורצונו לומר כיון דשינת עראי היא אינו בחזקת ודאי נגע וממילא אין צריך לברך, דסבירא ליה להרא"ש דלא תקנו ברכה בנטילת ידים לתפילה אלא דוקא כשקם ממטתו בשחרית שחזקה נגע במקומות המכוסים בלילה וכשעשה צרכיו, אבל לא לידים של היסח הדעת, כמבואר בדברי עצמו באותה תשובה גופה. ומכל מקום סבירא ליה להרא"ש דשינת עראי הוי היסח הדעת וכמבואר בירושלמי הנ"ל. ואע"ג דבפרק קמא דתענית (סימן י"ד) פליג הרא"ש על הראב"ד וכתב דשינת עראי תוך סעודה לא הוי היסח הדעת. נראה דלא פליג אלא לענין הפסק סעודה, אבל לענין נטילת ידים סבירא ליה גם להרא"ש הואיל וידים עסקניות גם שינת עראי חשיב היסח הדעת.
11
י״בוהנה מרן השולחן ערוך בסימן קע"ח סעיף ז' סתם כהרא"ש דשינת ארעי תוך הסעודה לא הוי היסח הדעת ובודאי כוונתו גם לענין נטילת ידים לא הוי היסח הדעת, דמסתמא לשיטתיה אזיל וכנ"ל. אמנם הפרי מגדים שם בסוף הסימן כתב: "אפשר דלענין נטילת ידים חשיב היסח הדעת ונטילה מכל מקום בעי", והביאו דבריו כמה אחרונים, וכן כתב בפשיטות הערך השלחן בסימן תע"ח אות ב', ולא הרגישו ממה שכתב השולחן ערוך עצמו בבית יוסף סימן ד' הנ"ל. ועיין שם בערך השלחן שכתב דגם המגן אברהם בסימן קע"ח כתב דצריך נטילת ידים, ופשוט דכוונתו להמגן אברהם שם ס"ק י"ג דתפילה תוך הסעודה הוי היסח הדעת לענין נטילת ידים אף דלא הוי הפסק סעודה, והוא הדין שינה בתוך הסעודה. ולא נראה כן, דכבר שמעינן להמגן אברהם (סימן ד' ס"ק י"ג) דסבירא ליה דשינת עראי לא הוי היסח הדעת גם לענין נטילה, כמו שכתב הבית יוסף, וכן משמע בלבוש שם וכנ"ל. ושוב ראיתי להחיי אדם בנשמת אדם (כלל מ' אות ה') שהאריך בענין זה ובקצת דברי כיוונתי לדעתו בס"ד, עיין שם. ועיין שיירי כנסת הגדולה הגהות הטור סימן ק"ע אות ב' ושמן המשחה סימן י"ב. ועיין עוד בערך השלחן סימן ק"ע וקע"ח ומאמר מרדכי סימן תקס"ד. ועדיין הדבר צריך ביאור מבורר בפרטי השיטות בזה ואין כאן מקום להאריך. והאל אשר לעבודתו נתכנו מחשבותינו הוא ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, ועל מעכ"ת ישפיע מיטב ברכותיו. הדורש שלומו ותורתו בלב בר ותמים.
12
י״גיצחק נסים בהרה"צ
13
י״דמו"ה רחמים זצ"ל
14