יין הטוב, חלק א, אורח חיים ח׳Yein HaTov, Part I, Orach Chayim 8
א׳וזאת היתה תשובתי להרה"ג הנ"ל זצ"ל
1
ב׳ב"ה
2
ג׳תשובה. הנה רום מעלת כת"ר נ"י עצמו לא החליט דבריו למעשה כדרכו בקודש, נראה מפני דחזה מראש שאין ביסוד דבריו כדי נעילת דלת בפני הדוחה. ואמנם גם אם יש להסכים לעצם הדבר דמי נטילת ידים שחרית שנטל על גבי קרקע הם בכלל מי שופכין המוזכרים בפרק ערבי פסחים, אכתי אפשר לומר דהתם דוקא מיירי הגמרא בתף בהו ההוא גברא שעובר עליהם בעצמו, וכמו שכתבו בדומה לזה התוספות חולין דף ק"ו ע"א ד"ה חזנהו - וכן הוא בפסקי תוספות שם סימן רפ"ז ועיין שם - ואי תף בהו הנוטל לא כלום הוא, ועיין זבחי צדק סימן קט"ז אות קי"ב. אלא דבאמת עצם הדבר דאם נטל להדיא על גבי קרקע נמי הוי בכלל מי שופכין הנ"ל אינו מוכרע, דאפשר דדוקא מיירי התם בנשתנו ומשום הכי מהני אי תף בהו או סיים מסאניה, אבל אם לכתחלה נטל להדיא על גבי קרקע י"ל דלא מהני בהכי, וכעין הא דאמרינן בפרק בתרא דמועד קטן (דף י"ח ע"א) דר' יוחנן זרקינהו לטופריה בבי מדרשא1בתולעת יעקב שבידי ראיתי גורס "בית הכסא" במקום "בי מדרשא", ולפי גרסתו קשה מאד להבין הטעם שנתנו בגמרא דאשה לא שכיחא, וביותר הא דאמר "וכי תימא זימנין דמכנשי להו ושדו להו אבראי". ובאליה רבה (סי' ר"ס אות ז') נראה דבתולעת יעקב שהיה בידו לא היה שינוי זה, וצ"ל דהיה כתוב "ב"ה" בראשי תיבות והיינו "בית המדרש", והמדפיס האחרון לא הבין ופתר הראשי תיבות "בית הכסא". שוב הראוני בספר פקודת אלעזר על השולחן ערוך בסימן ר"ס שכתב שהשל"ה מסכת שבת העתיק דברי התולעת יעקב הנ"ל והעתיק גם כן "בית הכסא" במקום "בית המדרש", ועל כן נדחק מאד לקיים גרסא זו ולא עלתה בידו, ואעפ"י כן כתב המגיה שם בפקודת אלעזר דנראה לו פשוט כמו שכתבתי שהמדפיס טעה בראשי תיבות וכנ"ל, ושכן נראה מהמטה משה שהביא דברי התולעת יעקב וכתב מפורש "בית המדרש" עיין שם וצריך עיון. משום שאשה בבי מדרשא לא שכיחא, וכי תימא זימנין דמכנשי להו ושדו להו אבראי כיון דאשתני אשתני, הרי דשינוי מקום בכי האי גוונא מלתא הוא.
3
ד׳אלא דראיתי להפרי חדש ביורה דעה סימן קט"ז אות ט', והובא גם במחצית השקל אורח חיים סימן ר"ס, שכתב דאם בשעה שנטל צפורניו הניחם על דעת לפנותם למקום אחר, אותו מקום אחר יש לו סגולת מקום ראשון. ולפי זה היה נראה דאין לחלק בין נטל לתוך כלי תחילה לנטל להדיא על גבי קרקע, כיון דודאי כשנטל לתוך כלי היה על דעת לפנותם. איברא נראה דבגוף דברי הפרי חדש הנ"ל לאו כולי עלמא מודו, דהפרי חדש הוכיח כן מההוא עובדא דשמואל דבמועד קטן הנ"ל, דכי איתרע ביה מילתא עאל פנחס אחוה למשאל טעמא מיניה, שקלינהו לטופריה חבטינהו לאפיה. ופירש רש"י: "והדר מכנש להו דזורקן רשע". וכתב הפרי חדש: "ומסתמא שמואל קיבצם במקום אחד לפני שזרקם, ומי הכריחו לרש"י לפרש דהדר מכנש להו הרי אשתנו, אלא ודאי כנ"ל". ונראה דסבירא ליה להפרי חדש כמו שכתב הפרישה בסימן רמ"א דבהזיזם ממקומם אמרינן כיון דאשתני אשתני. אבל האליה רבה בסימן ר"ס אות ז' חולק על זה וסבירא ליה דלא אמרינן הכי אלא דוקא בשדא להו לברא. ולדידיה ראיית הפרי חדש לא אריא כלל, דעל כרחך צ"ל דהדר מכנש להו משום דשמואל לא שדא להו אבראי, וא"כ להאליה רבה על כרחך אמרינן אשתנו גם בכי האי גוונא דהעבירם לחוץ ממקום שהניחם על דעת לפנותם מיד. ואף להפרישה אין ראית הפרי חדש מכרעת, די"ל דרש"י לא פירש כן אלא להסלקא דעתא, אבל לאחר שתירץ הש"ס בסמוך דבנשתנו לא מזקי אין צריך לומר עוד בעובדא דשמואל דהדר מכנש להו. וכבר ראיתי במחזיק ברכה (אורח חיים סימן ר"ס אות ז') שכתב כן לדחות ראית הפרי חדש. אמנם כתב דעצם חילוקו של הפרי חדש מוכרח מהברייתא דמועד קטן הנ"ל דתניא: "ג' דברים נאמרו בצפרנים - קוברן צדיק וכו'", ויש לדקדק אמאי צריך לקוברן הלא כשנוטלן מסתמא אוספן במקום אחד ושוב יכול אפילו לזורקן דכיון דאשתני אשתני, ומה חילוק יש בין קוברן לשורפן דזה צדיק וזה חסיד. אף דבקוברן יש חשש שמא יתגלו שוב כמו שכתבו רש"י והתוספות (בפרק כל היד), מכל מקום מה בכך הרי כבר נשתנו ולא מזקי, ובפרט להערוך דשריפתן קשה ומזקת לגוף. וצ"ל דמקום הראשון כלא חשיב, כמו שכתב הפרי חדש, כיון שהניחם על דעת לפנותם למקום אחר ואותו מקום אחר על כרחך נחשב ראשון ומן הדין צריך לקוברם, ועיין בהערוך ערך שלש דלכן נקרא צדיק משום שעושה כדין. והחסיד שורפן, דאיכא למיחש דשמא מיגלו ומזקי כיון דמקום קבורתם יש לו דין מקום ראשון. ועיין שם שתמה על הפרי חדש שהביא ראיה לדבריו מדקדוק ברש"י ולא מגופא דברייתא הנ"ל. אבל במחילת כ"ת לא הבינותי הכרחו דהברייתא מיירי גם במשנה מקומם, הלא זה פשוט דלאחר תירוץ הש"ס דבנשתנו לית לן בה, צ"ל דהברייתא מיירי דוקא באם לא משנה מקומם, אבל אם משנה את מקומם אפילו אם אדעתא דהכי הניחם לית לן בה, וכפשט לשון הרי"ף והרא"ש שכתבו על דברי הברייתא: "הני מילי היכא דנפלי, אבל אי כניש להו לבתר דנפול ושדי להו אבראי לית לן בה", וכן כתב אור זרוע הגדול בהלכות נדה סימן שס"ג אות י"ב, ועיין פסקי הרא"ש דפרק ואלו מגלחין אות י"ט. וא"כ אכתי יש לחלק בענין מי הנטילה דשחרית בין נטל תוך כלי תחילה לנטל להדיא על גבי קרקע, אף דודאי כשנטל לתוך הכלי היה על דעת לפנותם. ואפשר דהפרי חדש והמחזיק ברכה נמי דוקא להחמיר אמרו דבכי האי גונא לא חשיב שינוי אבל לא להקל, ובנידון דידן הוי קולא דאם נאמר דלא הוי שינוי אז י"ל דמהני לעבור עליהם אי תף בהו או כד סיים מסאניה אפילו בנטל להדיא על גבי קרקע. אלא דבלאו הכי כבר כתבתי דאף אם תמצי לומר דמהני בהכי אף אם נטל להדיא על גבי קרקע, י"ל דוקא העובר עליהם עצמו צריך לתוף בהו, ופירוקא לסכנתא לא עבדינן. ועיין מנחת אהרן כלל א' אות י', הביא דברי הפוסקים (הכנסת הגדולה הגהות הטור בשם סדר היום והביאו דבריו האחרונים) שכתבו: "טוב ויפה שיהיה כלי דלתתא מאוס ושבור", וכתב: "יש ליזהר שלא יהיה שבור באופן שלא יחזיק מי הנטילה וסוף נשפכים לארץ דהוה ליה כנוטל על גבי קרקע ממש. ולא אמרינן בזה הואיל ואשתנו אשתנו כמו שאמרו גבי צפרנים, דבזה לא יועיל כלום שהרי אסרו ליטול על גבי קסמים, כמ"ש מהשולחן ערוך בסעיף ח', משום דהמים יורדים לארץ, ועיין בסעיף ט'". ונראה דהוכיח דלא מהני שינוי בענין זה ממה דמוכח מלשון השולחן ערוך בסעיף ח' דעל גבי קסמין אסור ליטול, אף דמבואר בסעיף ט' דלא מועיל שינוי, מדהזהיר שלא ישפכם אח"כ על גבי קרקע, משום דעפ"י חילוק הפרי חדש הנ"ל יש לדחות הראיה מסעיף ט' דהכא נמי מעיקרא כשנטל לתוך כלי היה על דעת לשופכם ועל כן לא חשוב שינוי, אבל מהא דמוכח מלשון השולחן ערוך בסעיף ח' דאסור ליטול על גבי קסמים אף דממילא ירדו המים לארץ שפיר יש להוכיח דלא מהני שנוי, דבכי האי גוונא גבי צפרנים לכולי עלמא הוי שינוי. אך באמת גם זה יש לדחות דנראה דאסור ליטול על גבי קסמין אף אם יהיה המציאות שלא ירדו מי הנטילה לארץ משום שמא יעבור אדם על הקסמים, וכמו שכתב הפרי מגדים באשל אברהם (סימן ד' אות ז'), וכן כתב הלבושי שרד שם ועוד אחרונים. וממילא אין להוכיח מזה דשינוי לא מועיל, אלא דבאמת אין לנו לבדות חילוקים מדעתינו להקל במילי דסכנה, והיכא דאתמר אתמר.
4
ה׳ומה שעמד רום מעלת כת"ר בדברי המעבר יבק [שפת אמת פרק ל"ה] דף קי"א, שכתב דהמנהג לשפוך כל המים שבכלי אחר שנטל האבל ידיו מהם כדאמרו במים של שחרית, שלא מצינו אמרו כן גבי נטילת ידים שחרית, כן ראיתי עמד בזה גם הטהרת המים בשיורי טהרה מערכת הר' אות ט"ו, וזה לשונו: "ודע דשמעתי מפי מגידי אמת דהרב מעבר יבק כתב דהמים שנשארים בכלי העליון אחר הנטילה חוזר בהם הרוח רעה מטעם ניצוק חיבור, וזה תימא דכפי דברי הזוהר הקדוש דכלי העליון הוי ברוך וכו', איך הדר להיות ארור וכו'? ודוגמא לדבר מאי דאמרינן: 'גמירי טבא לא הוי בישא'. ולדבריו לאו דוקא צריך ליזהר שלא לרחוץ מהם הפנים, אלא אפילו שני בני אדם לא יטלו ידיהם שחרית זה אחר זה מכלי אחד כיון שנטמאו המים אחר נטילת הראשון. וכשתדקדק יותר כפי דבריו אדם אחד צריך שני כלים, דכשגומר ליטול ידו אחת ומסתלק ממנה הרוח רעה הולך למים שבכלי העליון מטעם ניצוק חיבור ואיך יטול שוב ידו השניה מאותם מים שכבר נטמאו, וזה דבר דאי אפשר לשמוע ולית דחש לה". והרב המגיה שם כתב שחיפש ולא מצא שכתב כן המעבר יבק זולת בדף קי"א הנ"ל, וכתב סתם: "כדאמרו במים של שחרית" ולא הזכיר הטעם דניצוק חיבור. ואפשר דראה באיזה פוסק שכתב כן, אלא דאעפ"י כן תמיהות הטהרת המים קיימות, עכ"ל, עיין שם.
5
ו׳ונראה לפי עניות דעתי פשוט דמה שכתב המעבר יבק לשפוך כל המים שבכלי אחר שנטל ידיו מהם, היינו כשלא נטל בדרך עירוי אלא שכשך ידיו בכלי או חפן מים מהכלי ונטל ידיו, דבכי האי גוונא רוח הטומאה שבידו מתדבקת גם במים שבכלי כמו במי הנטילה עצמם. ואתי שפיר לפי זה גם מה שכתב: "כדאמרו במים של שחרית", דמבואר כן גבי מים של שחרית בב"י סימן ד' ובשולחן ערוך ולבוש שם סעיף י"ב, וכמו שכבר הארכתי בזה בתשובתי לעיל סימן ד'. אלא דהתם קיימא לן דלא עלתה לו נטילה בכי האי גוונא, דבפירושא אתמר בש"ס (שבת ק"ט) דמקפדת עד ג' פעמים, ושכשוך וכו' אפילו כמה פעמים לא חשיב אלא פעם אחת מטעם הנ"ל, ובסמוך דמיירי המעבר יבק בנטילה דרך עירוי כמו שכתב: "ובכח מי החסד שיריקו על ידיו וכו'", הזהיר דוקא על מי הנטילה עצמם לשופכם במקום מדרון. והיה אפשר לומר נמי דגם מה שכתב מעיקרא דמנהג לשפוך כל המים שבכלי, הכוונה על מי הנטילה שבכלי התחתון, וכאשר יש מי שרצה לומר הכי, ואע"ג דלא משמע כן פשט לשונו, מוטב לסבול דוחק הלשון ולא דוחק הענין. עיין ויקרא אברהם בקונטריס זה הכלל אות י"א, שכתב כלל זה משם מרן הב"י (יו"ד סימן רכ"ח), וכן כתב בתשובת מהר"י פראג'י מהמה (סימן מ"ט דף מ"ב) וזה לשונו: "קיימא לן מוטב לדחוק הלשון ולכוונו עם הענין מלדחוק הענין לכוונו עם הלשון" עיין שם. אך לקושטא דמילתא אין צריך להידחק בזה, כי לעניות דעתי נראה כוונתו פשוטה כמו שכתבתי.
6
ז׳והנה זה זמן רב לפני כעשר שנים עמדתי על מנהגינו בבגדאד יע"א, כשחוזרים המלוים וכו' וכן בערב ראש השנה ויום הכפורים כשהקהל חוזרים מבית הקברות, תיכף בצאתם משם נוטלים ידיהם ומקפידים לשפוך כל המים שבכלי על ידיהם, ואם פעמים ישתייר מים בכלי אחר הנטילה הם הממלאים מים שופכים אותו ושוב נותנים בו מים, ונזהרים שלא ליקח הכלי מיד מי שרחץ ממנו, ולא מנגבים הידים אחר הנטילה. והנה זה שנהגו לא לנגב הידים אחר הנטילה, כבר ראיתי בלחם הפנים בקונטרס אחרון סימן שע"ו שכתב בשם המענה לשון שכן נוהגים גם בירושלים, וכן כתב הבית לחם יהודה בסימן שע"ו. ובשיירי כנסת הגדולה הגהות הטור אות י"ד כתב ג"כ שכן הוא נמי מנהגם אך לא שמע טעם נכון לדבר, והפחד יצחק מערכת ק' (ערך קברו המת בשם המעבר יבק פרק י"ט ממאמר שפתי רננות) כתב הטעם דכשאינו מנגב ידיו מראה שאינו מסיח דעתו ואינו משליך אחרי גוו זכרון יום המות וכו', עיין שם. וכתב עוד הפחד יצחק וזה לשונו: "ובפירארא יש ג"כ המנהג הזה בקצת ההמון, אבל אני ראיתי כמוהר"י בריאל ממאנטובה ומהרי"ב קזיס רבותי גדולי הדור שהיו מקנחים ידיהם, ואני רצתי אחריהם ועשיתי מעולם כמוהם", והביא דבריו עיקרי הד"ט יו"ד סי' ל"ה. ועיין יפה ללב ח"ג יו"ד סי' שע"ו אות ב', בן איש חי פרשת תולדות הלכות שנה ראשונה ועצי היער סי' ד'. וכמו כן מה שנהגו שלא ליקח הכלי מיד הרוחץ, נזכר מנהג זה נמי במענה לשון הנ"ל, והביא דבריו האליה רבה (סי' רכ"ד אות ז') ולחם הפנים והבית לחם יהודה הנ"ל בסי' שע"ו ועוד אחרונים. אך למה שנהגו לשפוך כל המים שבכלי לא מצאתי אז טעם ולא ידעתי גם לא שמעתי מניין יסודו של המנהג. ומשום שצריך למיחש למה דברייתא חוששין, וכדאמר רבי אמי בירושלמי פרק ח' דתרומות, נזהרתי גם אני עני בזה. וכעת אני רואה דבלא ספק נהגו כן עפ"י מה דמשמע לכאורה מדברי המעבר יבק הנ"ל, אלא דמדברי המעבר יבק הנ"ל נראה דיותר יש להזהר שלא ליטול על גבי קרקע במקום שבני אדם עוברים, ובאמת לא ראיתי שהיו נזהרים גם בזה, וצריך עיון.
7
ח׳ועל ענין מנין השנים לחשבונם שכותבים באיגרות וכו', היפה ללב ח"ה יו"ד סי' קע"ח אות ג' כתב שיש בזה משום ובחקותיהם לא תלכו, ואעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר בפסיקתא פרשת בלק: "ובגוים לא יתחשב - אין ישראל מחשבונן של גויים" עכ"ל. והדברים יותר מתובלים בתשובת מהר"מ שיק יו"ד סי' קע"א, דנשאל שם על דבר מצבה שנכתבה בלשונם וגם פרט השנה לחשבונם, שהעמיד איש אחד מתחדש בלא רשות הגבאים דחברא קדישא, והשיב על זה המהר"מ שיק וזה לשונו: "הנה גוף הדבר הוא תימה איך העיזו האנשים ההם להעמיד מצבה כזו בבית הקברות שהוא כחצר השותפין, וקיימא לן דבחצר השותפין אין רשאין להעמיד דבר שחברו השותף מקפיד עליו, כמבואר בסוף פרק חזקת הבתים וכו'. והנה כל זה על גוף הדבר ששינו הלשון והכתב וכו', אבל מה שעשו עוד רעה שכתבו מספר השנים לחשבון הנוצרים, זה עבירה כפולה ומכופלת ולדעתי זה איסור דאורייתא, שהרי בתורה בפרשת משפטים נאמר: 'ושם אלהים אחרים לא תזכירו' ואמרו חז"ל (סנהדרין ס"ג) וכן כתבו הפוסקים דאסור לומר לחבירו המתן לי בצד עבודה זרה פלונית, ומדנקט בלשון הפעיל 'תזכירו', משמע שאפילו אינו מזכיר ממש גם כן הוא בכלל איסור, והמונה במספרם נראה דעובר באיסור ההוא. נהי דתזכירו היינו בפה או בכתב לפי מאי דכתב המנחת חינוך, מכל מקום כיון דע"י המנין עולה על הזכרון מחשבה נראה דאסור, דזיל בתר טעמא כמו שכתב החינוך סי' פ"ו ופ"ז דלא ישמע על פיך וגם גרם אסור. וכיון דבני אדם הולכים על הקבר וקוראים מה שכתוב שם, א"כ המצבה ההיא גורמת לכמה עבירות, ודבר שגורם עבירה ודאי ראוי להשליך חוצה וכו'", עכ"ל עיין שם באורך, והביא תורף דבריו הדרכי תשובה סי' קמ"ז אות ה', וכמדומה לי שגם בהמאסף האריכו בזה ואינו תחת ידי כעת, ודי במה שכתב המהר"מ שיק ואין דבריו צריכים חיזוק. ועל כן בהיותי בבגדאד מחיתי באיזה חכמים שחקקו בחותם החברה שלהם מנין השנה ההיא לחשבון הנוצרים, וכפי מה שאני זוכר תקנו המעוות תכף.
8
ט׳ועל מה שבהוה אי אפשר לרום מעלתו לעלות לשכון כבוד בארץ הקודש, מן הראוי שתנוח דעתו, דגם עתה כאלו הוא שוכן בארץ ישראל, שהרי כת"ר משכים ומעריב בבית הכנסת הגדול דבמחנה קדשו, ומקובל שזה בית הכנסת אשר בנה יכניה וסיעתו באבנים ועפר שהביאו מהם בגלותם כאשר כתב רום מעלתו בהקדמתו לצדקה ומשפט. ונראה דבזה נחה דעתו של רבי יוחנן, דמעיקרא כשאמרו ליה איכא סבי בבבל תמה ואמר למען ירבו ימיכם על האדמה כתיב וכיון דאמרו ליה מקדמי ומחשכי לבי כנישתא אמר היינו דאהני להו, דמקשים סוף סוף הלא "על האדמה" כתיב, אך ודאי נחה דעת רבי יוחנן בזה משום דבית הכנסת נבנה מעפר ואבני האדמה, והוה להו כאלו הם על האדמה, וכמו שכתב במעין גנים. וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים.
9
י׳הק' יצחק נסים בהר"צ רחמים זצ"ל
10
י״אתשובה על ענין הנ"ל מכ"י הרב רפאל מרדכי מלכי
11
י״ב[אחר ההדפסה ראיתי שכבר הזהיר על ענין זה הגאון מהר"מ בן חביב בגט פשוט (סי' קכ"ז סוף ס"ק ל') וזה לשונו: "אפילו באגרות חול יש ליזהר שלא יכתבו אלא לבריאת עולם, לאפוקי מאותם שמונין מנין הנוצרים בשמות החדשים ובמנין השנים, ואין נכון לעשות כן" עיין שם.
12
י״גשוב מצאתי תשובה בכ"י על ענין הנ"ל להרב רפאל מרדכי מלכי זלה"ה, רב, רופא ופרנס ירושלים (נלב"ע בד' באב תס"ד), שהיה בזמנו של מהר"ם בן חביב, ושני חתניו היו מגדולי ירושלים, ר' חזקיה די סילוה בעל פרי חדש ור' משה חאג'יז בנו של מחבר פירוש המשנה עץ חיים וגיסו של מהר"ם בן חביב. התשובה נמצאת בקונטרס שבסוף ספר רפואות בכתב יד על קלף בגנזי בית הספרים בירושלים, סי' 1100*4. וזה לשונו:
13
י״דשאלה. אם מותר לכתוב באיגרות זמן שמונין היום בכל ערי פראנקיה הערלים מלידת יש"ו הנוצרי והיהודים מונין עמהן באגרותיהם בין באגרות שלום ובין במשא ומתן, ויש להם היום 1687 ואנחנו ליצירה 5447.
14
ט״ותשובה. בפרק יום הכפורים דף פ"ו ובפרק קמא דקדושין כ' ובערכין ל' ובסוטה פרק היה נוטל כ"ב: "אמר רב הונא: מאי דכתיב ככלב שב על קיאו כסיל שונה באיולתו? כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו. הותרה לו סלקא דעתך? אלא אימא נעשית לו כהתר", ואיתא במדרש תהלים מ"ט: "למה אירא בימי רע עון עקבי יסבני, אמר דוד מצות קלות וחמורות נתתה לנו ואיני ירא מאותן החמורות [מפני שהן חמורות, אלא מפני הקלות] שאין בני אדם משגיחין בהן. וכן הוא אומר והיה עקב תשמעון, מצות שאדם דש בעקביו בעולם הזה מסבבין אותו לעולם הבא. ולכן נענשה בתו של ר' חנינא בן תרדיון, דאמר ר' יוחנן פעם אחת היתה מהלכת לפני גדולי רומי ואמרו כמה נאים פסיעותיה של זו, מיד דקדקה פסיעותיה, והושיבוה בקובה של זונות, וכשיצאה צדקה עליה את הדין ואמרה גדול העצה על זה וכו'".
15
ט״זובפרק קמא דעבודה זרה דף ח' ע"א: "תניא ר' ישמעאל אומר: ישראל שבחו"ל עובדי עבודה זרה בטהרה הן, כיצד גוי שעשה משתה לבנו וזימן כל היהודים שבעירו, אעפ"י שאוכלין משלהם ושותין משלהם ושמש שלהם עומד לפניהם, מעלה עליהם הכתוב כאילו אכלו מזבחי מתים וכו'". והלא דברים קל וחומר, ומה אלו שאינן עושין כלום ואינן נהנים משל גוי אלא משלהן מעלה עליהם הכתוב כאילו אכלו מזבחי מתים, אלו שמונים מיום הלידה של יש"ו שנמצאו מודים לעבודה זרה על אחת כמה וכמה שהוא אסור וכאילו עובדים עבודה זרה ממש. וכדתנן התם בפרק קמא דעבודה זרה: "ואילו אידיהן של גויים וכו' יום גנוסיא של מלכים ויום הלידה וכו'". ודכוותא ביום לידת יש"ו הנוצרי הוא יום איד הגדול שבכולם ועבודה זרה גדולה שאומרים שבאותו יום נולד אלוהו של עולם ומונין ממנו, לא נמצא ישראל המונה כמותם מודה בטעותן ומאמין במה שהם מאמינים וכאילו עבד לה לעבודה זרה ממש?
16
י״זוא"ת משום שלום מלכות שרי, דתנן בפרק קמא דראש השנה: "ארבעה ראשי שנים הם: בא' בניסן ראש השנה למלכים", ואמרינן בגמרא: "למלכים למאי הלכתא, אמר רב חסדא לשטרות", ובפרק הזורק (דף פ' ע"א): "אמר עולא מפני מה תקינו מלכות בגטין, משום שלום מלכות". ואע"ג דאמרינן בעבודה זרה במקום הנזכר לעיל דיום לידה של מלכים זובחין לעבודה זרה והוא יום אידם, וכמו כן יום גינוסיא, והדין נותן שכיון שבאותו יום זובחין לעבודה זרה תאסר להתחיל ממנו מנין השנים ומכל מקום התירוהו רבנן משום שלום מלכות, והכא נמי י"ל דלא שנא. אין הנדון דומה לראיה, דהתם מותר דכשהוא מונה שנים של מלכות הוא מונה ולא איכפת לן אם אותו יום הוא יום עבודה זרה או לא, אבל הכא כשהוא מונה שנים של אלהות הוא מונה ובעבודה זרה גמורה קא מודה. הלכך יזהר כל איש אשר בשם ישראל יכונה שלא למנות אלא שנות היצירה שנהגו בו ישראל.
17
י״חואם לחשך אדם לומר דעכשיו שאנו בגלות ויש לנו דין ודברים בכל רגע ועונה עמהם ועוברים שטרות וכתבים תדיר בין ישראל לגוי ובין גוי לישראל אי אפשר בלאו הכי וכמו אנוסים נחשבנו. היינו דתניא משום ר' ישמעאל ישראל הדרים בחוץ לארץ עובדים עבודה זרה בטהרה. ונראה לי דלא מבעייא דאסור לישראל למנות שנות לידת יש"ו הנוצרי, אלא אפילו לגרום לגוי מנין ממנו אסור, דלא גרע איסור זה מהא דכתב הרמב"ם פרק ה' דעבודה זרה סעיף י': "אסור להשביע הכותי ביראתו, ואפילו להזכיר שם עבודת כוכבים ומזלות שלא בדרך שבועה אסור שנאמר לא תזכירו וגו'", והכא נמי כשהוא מונה מיום לידה של עבודה זרה נמצא הוא מזכירו ונוטל סימן ממנה. ואם יש בזה היתר משום איבה, וכההיא דכתב בהגהה סוף סימן קמ"ח בשם תרומת הדשן קצ"ה, נראה לי דבר זר עד מאד. הלכך לשתמיט איניש כל מה שיכול שלא יבא לידי כך, שלא כל דבר הותר משום דרכי שלום או משום איבה. וזה הוא הכלל בזה: כל דבר שהוא גזירה דרבנן, אי אית בדבר איבה במקום איבה לא גזרו רבנן. אבל הכא הדבר אסור מחמת עצמו, שהרי מזכיר שם העבודה זרה ולוקח ממנה סימן בשנים ועובר משום ושם אלהים אחרים לא תזכירו ולא ישמע על פיך. (ובספר החסידים אוסר).
18
י״טובדף כ"ו ע"א דעבודה זרה משמע כך, דבאיסורין דרבנן שאינן אכילה ושתיה אלא דבר שיש בו מעשה ואסרוה בהנאה או שאסרו דבר שהוא תועלת והנאה לעבודה זרה, אי משום איבה מותר].
19