יין הטוב, חלק א, אורח חיים ט׳Yein HaTov, Part I, Orach Chayim 9
א׳נטילת ידים שחרית אם יש לברך קודם הניגוב או אחר הניגוב וכן ברכת הטבילה ונרות שבת ויו"ט אם יש לברך קודם הטבילה וקודם הדלקה או לאחריהן
1
ב׳נשאלתי מהרבנית הנודעת השקדנית בתורה וכו' הגבירה המפורסמת פרחה תחי' אשת השר הנדיב הידוע זרע קודש המנוח ר' סלימאן דוד ששון נ"ע מלונדון, וזה לשונה: כיצד ראוי לנהוג בברכת על נטילת ידים שחרית, אם לברך קודם הניגוב כבסי' קנ"ח או לאחר הניגוב כמ"ש באחרונים, ואיך המנהג וכו', נא להודיעני.
2
ג׳תשובה. בפסחים ז' קיימא לן כל המצוות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן חוץ מן הטבילה משום דגברא לא חזי. ופירשו שם הרי"ף והתוספות והרא"ש בשם הגאונים דבטבילת גר בלבד מיירי, דלא מצי למימר וציונו קודם טבילה דאכתי נכרי הוא, אבל שאר חייבי טבילה מברכין ואח"כ טובלין. אלא שסיימו שם התוספות והרא"ש: "אעפ"י כן אומר ר"י דאין לגעור בנשים שמברכין אחר הטבילה, כיון דאיכא טבילת גר דלא מצי לברך קודם לא חילקו. וכן בנטילת ידים לא חילקו, שפעמים אין ידיו נקיות ולא מצי לברך קודם" עיין שם. וכן כתבו התוספות בברכות נ"א. ובדברי התוספות הללו פליגי הטור והשו"ע באו"ח סי' קנ"ח, דמלשון הטור משמע שרבנן תקנו שלא לברך עד אחר הנטילה, ובבית יוסף חולק וכתב שאין במשמע דברי התוספות והרא"ש כן כמו שכתב הטור, אדרבא משמע דמצד הדין יש לברך קודם הנטילה כמו דקיימא לן כן בכל המקומות, אלא מפני שפעמים אין ידיו נקיות נהגו לברך לעולם אחר הנטילה. ונפקא מינה לאורויי להבא לימלך, שלדברי הבית יוסף נראה שיש להורות כעיקר הדין, עיין שם.
3
ד׳ולכאורה היה נראה לומר דהבית יוסף דייק הכי מלשון "נהגו העם" דנקטו התוספות בברכות, דמשמע הם נהגו כן מעצמם ואין הדין כן, כדאמרינן בפרק בתרא דתענית (דף כ"ו) דמאן דאמר נהגו אורויי לא מורינן. אלא דכבר כתבו התוספות בברכות נ"ב (ד"ה נהגו העם כבית הלל) דלא אמרינן הכי אלא דוקא במקום פלוגתא, היכא דאיכא מאן דאמר הלכה וכו' ואיכא מאן דאמר נהגו, הא לאו הכי פירושו "נהגו והכי הלכתא", וכבר האריכו בזה בעלי הכללים, וי"ל שעפ"י מובן זה כתבו התוספות הנ"ל "נהגו העם" ואדרבא משמע כמו שכתב הטור.
4
ה׳והנה יש לעיין דבגמרא אמרו "חוץ מן הטבילה" בלבד, ומנא להו להתוספות לומר חוץ מן הנטילה נמי. אף דאין למדין מן הכללות וכו', הרי כתב הרשב"א בחידושיו לפרק קמא דחולין ומהר"י קולון שורש יו"ד (הביא דבריהם הכנסת הגדולה בכללי הגמרא כלל צ"ד), דהני מילי במשנה או ברייתא אבל לא במימרא דאמוראי שדרכם לפרש, ואפילו בדברי התנאים לא אמרינן הכי אלא מדוחק כשאין לנו תירוץ אחר. ונראה שבזה הרגיש החידושי מהרש"א שם על דברי התוספות ותירץ תירוץ שני דנטילה בכלל טבילה. והנה בפלוגתא זו דפליגי הטור והבית יוסף בדברי התוספות לענין נטילת ידים באו"ח סי' קנ"ח כנ"ל, פליגי נמי ביו"ד סי' ר' לענין טבילה, דהטור כתב ר"י סובר כבעל הלכות גדולות דאגב טבילת גר תקנו לכל חייבי טבילה לברך אח"כ וכמו שכן סבירא ליה נמי לרש"י, והבית יוסף כתב שמלשון התוספות הנ"ל משמע שר"י לא ל"הלכה ומורין כן" אמר הכי אלא בדרך "יש לומר" שלא למחות בנשים, ולאורויי להבא לימלך גם הוא יורה כדברי הגאונים. ובאמת כן משמע לכאורה לשון דאין לגעור בנשים שכתבו התוספות בשם ר"י, וכיון דעל כרחך דמה שכתבו התוספות "חוץ מן הנטילה" נמי הוא משום דסבירא להו דנטילה בכלל טבילה ובטבילה עצמה רק בדרך "יש לומר" כתבו דלא חילקו, על כרחך כן כוונתם גם במה שכתבו: "וכן בנטילת ידים לא חילקו" וכמו שכתב הבית יוסף, ונפקא מינה שלא למחות אבל לא להורות כן לכתחילה. אמנם לשון התוספות בברכות מדוקדק כמו שכתב הטור שר"י סבירא ליה כבעל הלכות גדולות, דכתבו: "ומפני אותה טבילה הצריכו לכל שאר טבילות לברך אח"כ", ומשמע שחכמים הצריכו לברך אח"כ בכל הטבילות. וצ"ל כמו שכתב הב"ח דמה שכתבו בפסחים דאין לגעור בנשים, היינו לפי שהיו בעלי הוראה שהיו גוערים בנשים שמברכין אח"כ, על כן אמר ר"י דאין לגעור בהם דכדין עושין שלא חילקו בטבילה. וכן משמע בהגהות מימוניות (פרק י"א מהלכות ברכות) שרבינו תם היה מוחה וצוה לפרסם הדבר להודיע לנשים שיברכו תחילה קודם הטבילה. ועל כן נקט ר"י לשון דאין לגעור וסבירא ליה באמת שכדין הן עושות, עיין שם.
5
ו׳והנה לענין טבילה לא נפקא מינה להאריך בפלוגתת הטור והבית יוסף בדברי התוספות, דבלאו הכי דרך הבית יוסף לפסוק כהרי"ף והרמב"ם והרא"ש, וכיון דשלושת עמודי ההוראה אלו אשר בית יוסף נשען עליהם פסקו כהגאונים, וכן סבירא ליה לרבינו תם, הכי נקטינן. וכן פסק בשו"ע יו"ד סי' ר'. והטור עצמו הביא באחרונה דברי אביו הרא"ש שבהלכות נדה דפסק לברך קודם הטבילה, ונראה דכן הוא דעתו. ולענין נטילה הנה התוספות עצמם כתבו שוב טעם אחר לברך אחר נטילה קודם ניגוב, דאמרינן בסוטה ד' דהאוכל בלא ניגוב כאוכל לחם טמא, וכיון דהניגוב מהמצוה הוה ליה עובר לעשייתן. ומשמע דאם לא בירך על כל פנים קודם הניגוב שוב לא יברך. ותימה על הטור שפסק שני הטעמים, ויש הבדל דין ביניהם, דלטעם הראשון שכתבו התוספות על כרחך דמברך אפילו אחר הניגוב, על כן כתב מרן הבית יוסף דהתוספות לא לחיוב כתבו הכי כלומר דצריך לברך דוקא לאחר נטילה אלא ליתן טעם למנהג, ובטעם השני חזרו וכתבו דגם בנטילת ידים בעינן עובר לעשייתן אלא דקודם הניגוב נמי חשיב עובר לעשייתן, ולא היה לו לטור לומר: "ולא יברך עד אחר הנטילה וכו'", אלא כך הוה ליה לומר: "ויברך קודם נטילה וכו', ומיהו נהגו העולם לברך אחר הנטילה משום שפעמים אין ידיו נקיות וכו'" וממילא לא הוה קשה עליו מה דקשה השתא.
6
ז׳ומדי דברי בדברי התוספות הנ"ל ראיתי להזכיר מה שיש על דברי המגן אברהם סי' רס"ג ס"ק י"ב, שדחה מהלכה דברי הרבנית המפורסמה אשת הגאון בעל דרישה ופרישה שהוכיחה דבטעות נהגו הנשים לברך לאחר הדלקת הנרות גם בנרות של יו"ט דמותר להדליק ביו"ט עצמו, כמו שכתב כן בשמה בנה מהר"י יוזפא בהקדמתו לדרישה ופרישה חלק יו"ד, עיין שם באורך. וכתב המגן אברהם: "אבל אין חכמה לאשה וכו', דכיון דבנרות שבת לא מצי לברך קודם לא חילקו חכמים, כמ"ש גבי נטילת ידים בסימן קנ"ח וכמ"ש התוספות" הנ"ל. ומתוך מה שכתבתי נראה שהיא אשה אשר נשאה לבה בחכמה והיה לה סייעתא דשמיא לכוון האמת אליבא דהלכתא, וכבר נהגו ברוב מקומות כדבריה, דכבר נתבאר דדוקא גבי נטילה י"ל כן משום דאיכא למימר דנטילה בכלל טבילה, וכמו שכתב מהרש"א דאיכא נמי טבילת ידים בטובל ידיו בשיעור מקוה. ובאמת גם זה דוחק לומר משום דאיכא טבילת ידים גם נטילת ידים הוי בכלל טבילה, ומדאמר רב חסדא בגמרא "חוץ מן הטבילה" בלבד, משמע דבנטילה אף הקם מן המטה והיוצא מבית הכסא מברך עובר לעשייתן, וכדמוכח כן נמי בברכות ס', וכן משמע בהרי"ף שם ובהרמב"ם פרק ז' מהלכות תפילה. ועיין שם דחוץ מברכת על נטילת ידים תקנו עוד לומר כמה ברכות מיד שנעור משנתו קודם נטילת ידים. ובבית יוסף סימן הנ"ל כתב שהרמב"ם בפרק ו' מהלכות ברכות כתב סתם: "כל הנוטל ידיו מברך", ורצונו לומר: וסתמו משמע שלעולם צריך לברך תחילה. ועיין מאמר מרדכי (ס"ק ט"ו) הבין שהבית יוסף ר"ל דהרמב"ם לא ביאר דבריו אם מברך קודם נטילה או אח"כ, ותמה עליו שבדברי הרמב"ם בפרק ח' מהלכות חמץ ומצה (הלכה ו') מבואר להדיא דמברך תחלה. ותמהני על תמיהתו, דהרי בדברי הרמב"ם דפרק ו' מהלכות ברכות שכתב הבית יוסף עצמו כתוב להדיא דמברך תחלה. וזה לשונו: "כל הנוטל ידיו בין לאכילה בין לקרית שמע ותפילה מברך תחילה על נטילת ידים", ואעפ"י כן כתב הבית יוסף שהרמב"ם סתם, ועל כרחך כוונתו כמו שכתבתי דר"ל שלא ביאר אם אין ידיו נקיות כיצד יעשה ומשמע דסבירא ליה דאפילו הכי מברך תחלה. וכן ראיתי להמטה יהודה (ס"ק כ') שכתב שכן משמעות לשון הרמב"ם, אלא דאעפ"י כן הקשה על הבית יוסף שכתב שהרמב"ם סתם, ומפורש כתב הרמב"ם דמברך תחילה. וכתב דאף אם נניח דלא היה בהרמב"ם של הב"י תיבת "תחילה" נמי קשה דבפרק י"א מהלכות ברכות כתב להדיא דברכת על נטילת ידים צ"ל קודם לעשייתן. וכן הקשה נמי המשחא דרבותא. ונראה גם הם הבינו כוונת הבית יוסף כמו שכתב המאמר מרדכי הנ"ל. והמעיין בבית יוסף יראה דאין שום הכרח בדבריו לפרש כמו שכתבו הרבנים הנ"ל ובחנם תמהו עליו.
7
ח׳ואף דבשו"ע סוף סימן ד' ובכמה מקומות קי"ל כדמשמע להו להתוספות דכשאין ידיו נקיות אסור לברך ולהזכיר השם, וכמו שכתב כן רבינו יונה סוף פרק הרואה - הביאו דבריו הכסף משנה בפרק ז' מהלכות תפילה והב"ח סימן מ"ו - וכן סבירא להו להרא"ש והרשב"א ועוד כמה פוסקים, עיין ב"י סי' ז' וסי' מ"ו וסי' פ"ה וכו', מכל מקום משמע דאעפ"י כן בעינן שיברך עובר לעשייתן, דאפשר לנקות ידיו תחילה במידי דמנקי, או יטול מכלי שאינו ראוי לנטילה ויברך ויטול כמו שכתב הרשב"א בתשובה סי' קנ"ג ותק"ח, או יברך קודם הניגוב, כמו שכתבו התוספות והרא"ש בתירוץ השני וכן כתב רבינו יונה בשם רב עמרם וכן כתב הרשב"א שם, או קודם שיטול מים שניים כמו שכתב רבינו ירוחם בשם רבותיו והביא דבריו הב"י סי' קנ"ח וכן כתב בשו"ע. וי"ל דמשום הכי בי רב ורב חסדא בגמרא לא אמרו נמי "חוץ מן הנטילה" וזה הכריח להתוספות עצמם לתירוץ השני. ודוקא בטבילה דאמרינן בגמרא דאיכא טבילה דאכתי גברא לא חזי ותקנו לברך אח"כ סבירא ליה לבעל הלכות גדולות ודעימיה דלא פלוג. אבל על הנרות משמע דלכולי עלמא בעינן לברך לעולם עובר לעשייתן, וכמו שכתב כן להדיא הרמב"ם בפרק י"א מהלכות ברכות ופרק ה' מהלכות שבת והמרדכי סוף פרק במה מדליקין וכן משמע מסתימות כל הראשונים וכן נראה דעת השו"ע בסי' רס"ג. ומה שכתב הרמ"א שם דיש מי שאומר שמברכין קודם הדלקה ויש מי שאומר שמברכין אחר הדלקה, ומצויין אחר "יש מי שאומר" בתרא "מרדכי סוף פרק במה מדליקין", נראה דטעות סופר הוא וציון הלז מקומו אחר "יש מי שאומר" קמא, דבהדיא כתב המרדכי דצריך להיות עובר לעשייתן כנ"ל. ולא ראיתי מי שכתב דמברך אחר הדלקה אלא בתשובת מהר"י וייל בדינין והלכות שבסוף הספר סי' כ"ט, הביאו דבריו הב"ח והכנסת הגדולה בהגהות הטור. וזה לשונו: "מקצת נשים נוהגים שמדליקין הנרות ואח"כ משימין ידיהן פרושות נגד הנרות ואז מברכין ואח"כ מסלקין ידיהן. הא דפורשין ידיהן כי היכי דלהוי עובר לעשייתן. ולא רצו לברך קודם הדלקה, דא"כ קבלו שבת ולא מצו תו לאדלוקי" עכ"ל, עיין שם. ומכאן הם דברי הרמ"א הנ"ל. ואף דבימי מהר"י וייל מקצת נשים נהגו כן, נראה דשוב נתפשט המנהג בין הנשים לקבל שבת בברכה מפני שמזכירין בה שבת ומברכין אחר הדלקה וסומכין על מה שפורשין ומסלקין ידיהן, דעל ידי זה הוי כעין עובר לעשייתן. וא"כ תיסגי במה שנהגו כן בשבת, דכיון שמקבלין השבת בברכה תו לא מצו לברך עובר לעשייתן, אבל ביו"ט דמותר להדליק בודאי צריכין לעשות המצוה כתקנה לברך עובר לעשייתן כמו בכל המקומות, וכמו בנרות חנוכה דמברך ואח"כ מדליק.
8
ט׳שוב ראיתי להמטה יהודה והמשחא דרבותא, שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד ממש, דסברת היש מי שאומר בתרא שכתב הרמ"א מוכחא בראשונים שכתב הבית יוסף, דבשם שבולי הלקט כתב הבית יוסף וזה לשונו: "יש אנשים שמדליקין הנר בפתילה ואחר שברכו והדליקו הנרות משליכין הפתילה לארץ, וגם בעל הלכות גדולות אוסר להדליק אח"כ נר חנוכה, ותימה להר"ר בנימין שאם תאמר שהברכה חשובה קבלת שבת אסור להדליק", ומתרץ הבית יוסף דסבירא להו כבעל הלכות גדולות דהדלקה הויא קבלת שבת, וכל נרות שמדליקין לכבוד שבת כחד חשיבי, מה שאין כן לכבות הפתילה. וכתבו המטה יהודה והמשחא דרבותא הנ"ל דאלה הם שתי הסברות שברמ"א, דיש מי שאומר קמא סבירא ליה כהבית יוסף דקבלת שבת תליא בהדלקה ולא בברכה ויכול לברך קודם, והיש מי שאומר בתרא סבירא ליה כהר"ר בנימין דסבירא ליה שתליא בברכה וממילא צריך לברך לאחר הדלקה. וכן מוכח נמי מהכלבו שכתב הבית יוסף דהכי סבירא ליה להרי"ף, דכתב: "אבל האשה המדלקת היא עצמה אסורה לעשות מלאכה דכיון שברכה עליה אין לך קבלת שבת גדולה מזו ואין מועיל לה שום תנאי", ומשמע דאינה מברכת אלא אחר הדלקה. וכן משמע במרדכי שכתב: "והמדליק יברך עובר לעשייתן ויהיה בדעתו שלא לקבל שבת עד אחר הדלקה". אף שלכאורה יש לצדד בדבריו ולומר דסבירא ליה דבהדלקה תליא ואשמעינן שיהיה בדעתו שלא לקבל שבת כדי שיוכל להדליק יותר מנר אחד, מכל מקום זה דוחק, דודאי כל נרות שמדליקין לכבוד שבת כחד חשיבי ואין צריך לזה תנאי, ויותר נראה לומר דסבירא ליה דתליא בברכה אלא דמועיל תנאי ויכול לברך עובר לעשייתן. ונמצא דשתי הסברות פליגי בדברי בעל הלכות גדולות, דהמרדכי והרב בנימין סבירא להו דתליא בברכה, אמנם מהני תנאי כמ"ש המרדכי, ולהרי"ף גם תנאי לא מהני וכו', עד כאן, עיין שם באורך. ובמחילת כב' תורתם, לא ידעתי מה דחקם להפך עלינו שיטת הראשונים הנ"ל, דמלשון השבולי הלקט הנ"ל שכתב הב"י נראה ברור דהרב בנימין אף שרצה לומר דלבעל הלכות גדולות הברכה חשובה קבלת שבת, מכל מקום פשיטא ליה דאעפ"י כן סבירא ליה לבעל הלכות גדולות דמברך קודם הדלקה דמסתמא הדלקה בכלל כל המצות דקיימא לן דמברך עליהן עובר לעשייתן, ומשום הכי תמה עליו כנ"ל דאם הברכה חשובה קבלת שבת יהא אסור להדליק. ואין לומר דמשום תימה זו סבירא ליה להיש מי שאומר בתרא הנ"ל שכתב הרמ"א דמברך אח"כ, דמשום קושיא בדברי בעל הלכות גדולות בודאי אין לעקור מה שתקנו חכמים לברך עובר לעשייתן, ויש לומר, כמו שפשוט להבית יוסף, דבעל הלכות גדולות סבירא ליה דבהדלקה תליא, וכמבואר כן בהר"ן וכן משמע בטור ובשאר פוסקים. ונראה דה"ר בנימין עצמו סבירא ליה כהיש חולקים שכתב השו"ע בסעיף יו"ד דסבירא להו דבתפילה תליא.
9
י׳ומה שכתבו דמהרי"ף שכתב הכלבו - והביא דבריו הב"י - משמע הכי דסבירא ליה דמברך אח"כ, מדכתב דהאשה המדלקת עצמה אסורה לעשות מלאכה כיון דבירכה, הנה לבד דזה לא יתכן כלל דבי רב ורב חסדא בגמרא לא אפיקו נמי הדלקה מכלל כל המצות דמברך עליהן עובר לעשייתן, בר מן דין אין מעיקרא שום משמעות בדבריו דסבירא ליה דקבלת שבת תליא בברכה. ונראה דסבירא ליה דתליא בהדלקה, ומה שכתב: "כיון שבירכה עליה, אין לך קבלת שבת גדולה מזו", פשוט משום דאף למאן דאמר דבהדלקה תליא מכל מקום עיקר נרות שמדליקין בברכה, עיין בהגהת השו"ע סעיף יו"ד בשם אור זרוע ועיין עולת שבת ס"ק ו', משום הכי נקט "כיון שבירכה" ואין ספק דהיינו שבירכה תחלה. ויש לעיין בגוף הכלבו, דמה שכתב כן בשם הרי"ף אין זה בהרי"ף, ונראה ודאי דטעות סופר נפל בדבריו שבבית יוסף וצ"ל: "הר"ף", והוא רבינו פרץ בהגהת התשב"ץ לר' שמשון ב"ר צדוק תלמיד מהר"מ, דשם בהתשב"ץ סי' י"ד מצאתי כתוב כן כמו שכתב הכלבו, וזה לשונו: "הא דאמרינן (בסי' ח') כשמדליקין הנר בערב שבת יכול להתנות, היינו דוקא לבני הבית, אבל האשה עצמה המדלקת אסור לה לעשות שום מלאכה אחר שהדליקה, דכיון שבירכה על הנרות אין לך קבלה גדולה מזו ואין מועיל להתנות. וכן איתא בפסקים דרבינו יודא" עכ"ל. ועיין שם בשבעת הנרות שכתב, וזה לשונו: "ודע דסימן זה דנראה שהוא מבעל התשב"ץ, הבית יוסף סי' רס"ג הביא זה מהכלבו בשם הר"ף בעל ההגהות" עכ"ל. ונראה דבבית יוסף שלפניו היה כתוב "הר"ף" או שהוא הגיה "הר"ף". והנה בהגהות מימוניות פרק ה' מהלכות שבת כתב, והביא דבריו ב"י, דמהר"מ הנהיג וצוה להתנות קודם שידליק שלא לקבל שבת עד שיסיר מידו הנר שהדליק בו או עד התפילה, דאם לא כן מטלטלו באיסור אחר שהדליק, עיין שם, וכן כתב המרדכי. ועל כרחך כן כוונת התשב"ץ הנ"ל בסי' ח', דמה שכתב שם דמהר"מ היה אומר להתנות וכו', רצונו לומר שהמדליק גופיה יכול להתנות, ובהכרח מה שכתב בסי' י"ד הנ"ל הוא הגהה מהר"ף דפליג על מהר"מ, והמדפיסים טעו וקבעו זה סימן בפני עצמו בהתשב"ץ. שוב אחר זמן ראיתי בדרישה שכתב דנראה שבדברי הב"י צ"ל "הר"ף" במקום "הרי"ף" וכן מה שכתב אח"כ בב"י: "ותליא בפלוגתת הר"מ והרי"ף" צ"ל "והר"ף" עיין שם.
10
י״אומה שכתבו עוד המטה יהודה והמשחא דרבותא הנ"ל להוכיח דהמרדכי אית ליה דלבעל הלכות גדולות קבלת שבת תליא בברכה ובעי תנאי כדי שיברך עובר לעשייתן, לא אבין, דהלא המרדכי כתב להדיא דבעל הלכות גדולות משמע דבהדלקה תליא, ומה שכתב "שיהא בדעתו שלא לקבל שבת" הוא משום דסבירא ליה כמהר"מ רבו דמסתמא הוא דאסור בעשיית מלאכה אחר שהדליק ואסור להחזיק הפתילה בידו וע"י תנאי שרי, וכמו שכתב בבית יוסף. וכן מבואר בשלטי הגבורים, וזה לשונו: "מדברי בעל הלכות גדולות משמע דקבלת שבת תליא בהדלקה וכיון שהדליק אף אחרים שלא הדליקו אסורים בעשיית מלאכה, ולזה הסכים הר"ן. והתוספות והרא"ש והרמב"ן והרשב"א סבירא להו דאפילו אותו שהדליק יכול לעשות מלאכה דקבלת שבת תליא בתפילה וענית ברכו. ומדברי סמ"ג עשין ל' ודברי מהר"מ במרדכי ובהגהות מימוניות מתבאר דסבירא להו דכך הוא הדין דבסתם אותו שהדליק אסור לעשות מלאכה וכו', הלכך הנהיג מהר"מ להתנות שלא לקבל שבת עד אחר שישים הנר שהדליק בו במקומו, הא לאו הכי אסור להחזיקו בידו עד שיניחהו במקומו אלא צריך להניחו לארץ מיד לאט לאט כדי שלא יכבה" עכ"ל, ואין מי שרצה לומר דקבלת שבת תליא בברכה אלא הרב בנימין שבשבלי הלקט. ובאמת יש לעיין בגוף השבלי הלקט, דאפשר שהרב בנימין נמי סבירא ליה דלבעל הלכות גדולות תליא בהדלקה כמו שמבואר מדברי כל הפוסקים, אלא דתפס הקושיא בברכה משום דתליא בנר שמברכין עליו כנ"ל, וקשיא ליה קושית החדושי הרשב"א דמשמברך והדליק נר אחד קבל שבת ויהא אסור להדליק יותר. וקצת משמע כן ממה שכתב הבית יוסף דאותן שמשליכין הפתילה סבירא להו דבהדלקת הנר היא הקבלה וכדברי בעל הלכות גדולות, דמשמע דהרב בנימין עצמו מודה דכן סבירא ליה לבעל הלכות גדולות, עיין שם, ואין כאן מקום להאריך עוד בזה. ואף מדברי מהר"י וייל נראה דאותן נשים שנהגו לקבל שבת בברכה מעצמם נהגו כן, וכיון שנהגו כן מוכרח שיברכו אח"כ, ונתפשט המנהג אחרי שבהגהת השו"ע כתב כן בשם "יש מי שאומר". ובאנו לדברי המאמר מרדכי ס"ק ד' שכתב: "כיון דמדברי כל הפוסקים מוכח דמברך קודם הדלקה, ומשום הכי בשו"ע לא הביא דאיכא מאן דאמר דמברך אח"כ, א"כ לדידן דקיימא לן כהשו"ע נקטינן בודאי דמברך קודם הדלקה ולא חיישינן כלל להיש מי שאומר דמברך אח"כ שכתב הרמ"א" עיין שם.
11
י״בובעיר מלוכה בגדאד לא נהגו כל הנשים בזה מנהג אחד, יש נהגו לברך קודם הדלקה, ויש נהגו לברך אחר הדלקה, ויש כשהם מברכין מדליקין וגומרין הברכה והדלקה יחד, כמו שכתב הגאון ראב"ד דשם מוהר"ר אלישע נסים דנגור בהגהותיו על השו"ע כ"י: "ורבו המדליקין ואח"כ מברכין, משום שכך היה דורש ברבים רבינו מהרי"ח כמו שכתב בספרו בן איש חי". ומה שבכ"י הנ"ל פקפק על הנוהגים להדליק כשהם מברכין וכתב שלא הועילו בתקנתם ותיקון גרוע הוא זה, דאסור לעסוק אפילו במלאכה קלה בשעה שהוא מברך דפונה לבבו מכוונת הברכה, כתבתי מאז על גליון הכ"י שהנוהגין כן לא מלבם בדו מנהג זה אלא כן כתב בשבלי הלקט השלם סי' נ"ט, עיין שם. וי"ל דאולי אין זה בכלל דברים שאסור לעשות כשהוא מברך, ועיין ברכות סוף דף ט"ל ע"א ופרי מגדים במשבצות זהב סי' קצ"א ס"ק א', ואין כאן מקום להאריך. כן כתבתי אז על הגליון ולא עיינתי שוב בזה. ובנרות של יו"ט אפשר לומר דהכל נהגו לברך קודם הדלקה דכן היו מורין המורין שם. ומנהג הספרדים פה עיה"ק בעוה"ר אי אפשר לעמוד עליו, אבל בכמה מספרי האחרונים הספרדים ראיתי נקטו בפשיטות דבנר שבת מברכין אחר הדלקה ובנרות יו"ט קודם הדלקה, כהוראת הרבנית אשת הגאון הסמ"ע הנ"ל1עתה בעת הדפסה ראיתי בכ"י מר אחי הרה"ג המפורסם בתורה ויראה מוהר"ר יחזקאל עזרא זצ"ל שכתב שראה בהיותו בחברון (אלול תרס"ז) בכתבי היד של הרה"ג מוהר"ר אליהו מאני הגאב"ד דחברון ת"ו שבשנת תרל"ח שאל ממנו רבינו מוהרי"ח על מנהג עיה"ק בברכה דבנרות שבת אם הוא כמו שכתב מור"ם או בענין אחר, ואיך הוא מנהג אנשי ביתו. והשיב לו על זה, וזה לשונו: "בכאן לא יש מנהג קבוע לנשים בזה. אמנם רובם נוהגים כמו שכתב החסד לאלפים סי' רס"ג, עיין שם (החסד לאלפים כתב דבנרות שבת נוהגים לברך אחר הדלקה ובנרות יו"ט קודם הדלקה). אמנם אנשי ביתי נוהגים לומר ברוך אתה ה' ומתחילים להדליק וכשאומרת שבת מנחת הפתילה מידה בנחת" עכ"ל, והנה ידוע דצדיק מעיקרו מרבני בבל, ונראה שאנשי ביתו הם מאותם שנהגו להדליק כשהם מברכין, אלא דחש למה שחש עמיתו מוהר"ר אלישע דנגור (שניהם תלמידי רבינו הגדול הגאון המחבר זבחי צדק), דאסור לעסוק גם במלאכה קלה בשעת הברכה ובפרט בעת הזכירם את השם, על כן הנהיג אותם לומר שלוש תיבות הראשונות של הברכה קודם הדלקה.. ועיין מחזיק ברכה סי' רס"ג אות ד' והגהות ר' עקיבא איגר סי' הנ"ל וחיי אדם בנשמת אדם כלל ה' אות א', מה שכתבו על דברי המגן אברהם הנ"ל, ויש לעיין בדבריהם ואין כאן מקום. ועיין עוד בדגול מרבבה ובהגהות חתם סופר וטוב עין סי' הנ"ל ושאר אחרונים. ועיין תורה מציון שנה ז' (סי' כ"ו), ועיין המאסף שנה י"ב (חוברת ג' סי' מ"ח אות ז').
12
י״גונהדר למה דאתן. הנה הטור בסי' ו' כתב דאם אינו רוצה לברך ברכת על נטילת ידים שחרית מיד כשנוטל, אלא רוצה להמתין עד בואו לבית הכנסת לסדרה עם שאר הברכות, הרשות בידו. ועיין שם בבית יוסף שמהר"י אבוהב תמה עליו מאחר דקיימא לן שכל המצות צריך לברך עליהן עובר לעשייתן ולא התירו בנטילה אלא משום שאין ידיו נקיות, ולהאי טעמא כיון שמברך קודם ניגוב הוה ליה כקודם נטילה, אך מן הדין צריך לברך בסמוך כל מה דאפשר, והיכי שרי להמתין שלא לברך עד אחר הניגוב עד בואו לבית הכנסת. ועיין שם מה שנדחק לישב, וגם הבית יוסף עצמו נדחק בזה. ולכאורה הטור לשיטתיה בסי' קנ"ח הנ"ל אזיל, דנראה דסבירא ליה דבשאר נטילות שאין ידיו נקיות לא תקנו לברך עובר לעשייתן ותקנו לברך אח"כ כמו בטבילת גר. והתוספות דנים על נטילה דסעודה דחייב ליטול בברכה אעפ"י שאין ידיו מלוכלכות וכו', ומעיקרא כתבו דאעפ"י כן מברך אח"כ דלא פלוג כי היכי דסבירא ליה לר"י דלא פלוג בטבילה, ושוב כתבו: מיהו בנטילה יש טעם אחר, דאפילו אם תמצי לומר דלא אמרינן "לא פלוג" ומאיזה טעם שהוא לא השוו תקנתם בזה, וכשידיו נקיות בעינן שיברך עובר לעשייתן, י"ל דקודם הניגוב הוי נמי עובר לעשייתן ועל כן אין לברך כי אם אחר הנטילה, ועיין הרא"ש פרק קמא דפסחים סי' יו"ד, ומשום הכי גבי טבילה פסק הטור דיברך קודם טבילה וגבי נטילה כתב דלעולם מברך אחר הנטילה. וכיון דמוחלט הוא להטור דבשאר נטילות לא בעינן שיברך עובר לעשייתן אלא מברך אח"כ, על כן סבירא ליה דממילא יכול להמתין נמי ולברך גם ברכה זו בבית הכנסת. ולפי זה היה נראה דאף לדידן דמקפידים לברך בבית מיד אחר הנטילה, מכל מקום יש ליזהר שלא לברך עד אחר הניגוב, דכיון דלא בעינן שיברך עובר לעשייתן ולא נפקא מינה לברך קודם הניגוב, נכון לחוש לסברת מהר"מ ניגרין - שהובאו דבריו באור צדיקים ובסולת בלולה - דסבירא ליה דאין הרוח רעה סרה עד אחר הניגוב, וכמו שכתבו המחזיק ברכה בסי' ד' ושאר אחרונים.
13
י״דאלא דכבר נתבאר בדברינו לעיל, דזה שרצו התוספות לכאורה לדמות כשאין ידיו נקיות לטבילת גר דקיימא לן דמברך אחר טבילה משום דלא חזי קודם כן דאכתי נכרי הוא, אינו דומה, דהתם מהאי טעמא לא חזי כלל, מה שאין כן כאן דאפשר לנקות ידיו קודם ולברך עובר לעשייתן. ובעל כרחך משום שלא נהגו כן כתבו התוספות לכאורה לתרץ המנהג, דאעפ"י כן כיון דבלא נקיון לא מצי לברך משום כך נמי י"ל דמקרי גברא לא חזי ומשום הכי תקנו לברך אח"כ. אלא דמלבד דזה עצמו דוחק, עוד קשה דהוה ליה לבי רב ורב חסדא בגמרא לומר "חוץ מן הנטילה" נמי, וכל שכן דיש לחלק כנ"ל, על כן כתבו שוב דכיון שצריך לנגב ידיו כל שלא ניגב הרי זה עובר לעשייתן, ועל כן לא קפדי לנקות ידיהם תחלה ולברך קודם נטילה, ומשום הכי נהגו לברך לעולם אחר הנטילה קודם הניגוב. וכן מתבאר יפה מתשובות הרשב"א הנ"ל, וכן נראה שכן סבירא ליה להבית יוסף שזה כוונת התוספות, וכמו שכתבתי לעיל. וכמו שכתבו התוספות בתירוץ בתרא הנ"ל, כן כתבו נמי בסוכה דף ט"ל ד"ה עובר, וכן השיב רב האי גאון בשו"ת הגאונים שערי תשובה סי' קצ"ו לשואלו כשידיו מלוכלכות אימתי מברך קודם שירחץ או לאחר שירחץ, והשיב וזה לשונו: "כך אנו רואים כי עיקר הרחיצה היא בשעה שמנגב ידיו מן הרחיצה, דהא תנינן דכתיב 'ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא' שאסור למשמש בפת וידיו אינן נגובות, 'לח מים' קרינן ליה וקרא לון 'טמא', אעפ"י שהן רחוצות ואינן נגובות, אלמא בנגיבה תליא. וחזינן בין רחיצה לנגיבה מברך והוה ליה עובר עשייה. וכן אבי הבן דאמרינן צריך לברך להכניסו וכו', ואעפ"י שנתעכב ולא בירך אלא קודם פריעה שפיר דמי, דתנינן מל ולא פרע כאלו לא מל, אלמא בפריעה תליא. הכי נמי כל זמן שידיו לחות אין הנקיות שלם ולפיכך מברך קודם נגיבה" עד כאן, נראה דהכי סבירא להו לכל הראשונים דלעולם בעינן שיברך עובר לעשייתן, וכנ"ל דכן סבירא ליה נמי לרב עמרם גאון ולרבינו יונה. וכן סבירא ליה להרמב"ן כמובא בתשובת הרשב"א סי' תק"ח, וכן סבירא ליה לר"י ורבותיו, וכן כתב המרדכי פרק אלו דברים סי' קצ"ב, והכי סבירא ליה נמי למהר"י אבוהב הנ"ל. ועיין בתשובת הגאונים סי' הנ"ל שסיים רב האי בתשובתו: "ויש מן הראשונים שאמרו שכל לכלוך וטינוף אינו מעכב וכו' ומברך עם נטילת ידים" עכ"ל. ועיין מעדני יו"ט סוף פרק הרואה דנראה לו פשוט דבזמן הש"ס היו מברכים קודם נטילה אפילו לא היו ידיהם נקיות, דהא ברכת על נטילת ידים שחרית על שום כך נתקנה כמו שכתב הרא"ש, אלא שהאחרונים החמירו אח"כ יותר, עיין שם. וכבר כתבתי דמסתימות הרמב"ם משמע דבכל ענין מברך קודם נטילה. אמנם מדברי רבינו יונה י"ל לכאורה דסבירא ליה דאף הרמב"ם מודה דמדינא אין לברך בידים מלוכלכות, דמה שמפרשים בגמרא שסדרו לומר הברכות מיד שנעור האדם דמיירי דמנקים ידיהם תחלה במידי דמנקי, כן י"ל גם בהרמב"ם שהעתיק סדר הגמרא. אלא דסבירא ליה לרבינו יונה דדוקא בימיהם שהיו קדושים יותר ובלאו הכי היו זהירים תמיד להיות ידיהם נקיים ומתוך כך היו רגילים לנקות ידיהם במים או במידי דמנקה אחר מיד שנעורים, משום הכי היה אפשר להם לומר כל הברכות על הסדר בעודם על מטתם. אבל בדורות אחרונים דקשה ליזהר להיות תמיד בידים נקיות ואין מקפידים לנקות ידיהם בכל עת, דסתם ידים כשרים לברכה אלא דבשחר הידים בחזקת מטונפות דאי אפשר שלא נגעו במקומות המכוסין בעת השינה וגרועות הם מסתם ידים ופסולות לברכה, על כן אין נכון לברך אלא עד אחר הנטילה. ועיין מעדני יו"ט שם מה שכתב על דברי רבינו יונה, ובדברינו מיושב קצת, ועיין שו"ת הרשב"א סי' קנ"ג קצ"א ותק"ח. אלא שהרמב"ם סתם עוד בכמה מקומות לענין נטילת ידים וכתב דמברך תחילה קודם נטילה ולא אישתמיט בשום דוכתא לאשמעינן כשאין ידיו נקיות צריך לנקותם, ומשמע כמו שכתבתי לכאורה דסבירא ליה דאין הנקיון מעכב ולעולם צריך לברך עובר לעשייתן וכנ"ל, ועיין פרק ג' מהלכות קריאת שמע הלכה י"א.
14
ט״וומעתה יש לתמוה טובא על המחזיק ברכה ושאר אחרונים שחשו לסברת מהר"מ ניגרין הנ"ל, שאיך בעד חומרא יתירה עקרו תקנת חכמים שתקנו לברך לעולם עובר לעשייתן, כמו שכתבו כל הראשונים הנ"ל, וכתבו לברך אחר הניגוב. ונראה דחומרא זו לא די שאין לה יסוד ושורש בש"ס ובדברי הפוסקים הפשטנים, דליכא מאן דאמר דבשביל נדנוד רוח רעה הידים פסולות לברכה, אדרבא בשו"ע סוף סי' ד' מבואר ההיפך דכשרים לברכה ולתפילה, אלא גם בדברי הזוהר והמקובלים אין משמעות לכך. דאף שבהקדמת הזוהר (דף יו"ד) החמירו מאד בזה שלא לברך ושלא לומר שום דברי קדושה, אמנם נראה דהוא דוקא קודם נטילה. ואף מהר"מ ניגרין הנ"ל עצמו נראה ברור שלא אמר אלא שאין הרוח רעה סרה לגמרי קודם ניגוב לזרז האדם למהר להסיר מעליו גם השמץ כל דהו שאפשר שידבק במים שעל הידים, אבל לא לאסור מפני זה לברך קודם ניגוב. ובשער הכוונות כתב: "כי ע"י עירוי ג' פעמים בסירוגין רוח הטומאה הנקראת שבת"א בת מלך היא ומקפדת ודולגת וקופצת עד שנעתקת לגמרי משם ובלאו הכי אינה נעתקת וכן נמצא בזוהר בכ"י" עכ"ל. ונראה דמלשון זה של השער הכוונות הוכיח בבן איש חי (פרשת תולדות אות ה') שלדעת האר"י אחר הנטילה בדרך הנ"ל קודם הניגוב נעתקת הרוח רעה ונעקרת לגמרי, שלא כדברי המהר"מ ניגרין. ולעניות דעתי, אי מהא לא אריא דאין דקדוק זה מוכרח כל כך, די"ל דאין הכי נמי דמעצם היד נעתקת ונעקרת לגמרי אחרי נטילה ג' פעמים בסירוגין אבל עדיין יש לה שייכות ודביקות במים שעל הידים, וזה אשמעינן המהר"מ ניגרין, דהרי עירוי הג' פעמים הוא לטהר הידים ואין זה כמו בנטילה דסעודה דמים שניים או שלישיים באים לטהר המים שעל הידים. וכמו שכתב המרדכי (פרק אלו דברים סי' ר"ב) דבנטילת ידים שחרית צריך לשפוך ג' פעמים לטהר הידים מרוח רעה כר' נתן בשבת (ק"ט ע"א) בת חורין היא זו ומקפדת עד שירחץ ידיו ג' פעמים, אבל בנטילה דסעודה צריך לשפוך ב' פעמים ושניים הם לטהר הראשונים, עיין שם, ועיין בשו"ע סי' ד' וסי' קס"ב סעיף ב'. א"כ אין חילוק במים שעל הידים בין פעם לפעם בנטילת ידים שחרית וגם בפעם השלישית יש בהם חשש דביקות מהרוח רעה. ונראה לכאורה דאין להם תקנה ע"י עירוי פעם רביעית וצריך דוקא ניגוב.
15
ט״זאמנם הכנסת הגדולה הגהות הטור בשם סדר היום כתב מפורש דמים הנשארים על הידים אחרי עירוי ג' פעמים טהורים הם, עיין שם. ולא ידעתי החילוק בין מים הנשארים על הידים מעירוי פעם שלישית בנטילת ידים שחרית למים הנשארים על הידים מעירוי פעם אחת דנטילה דסעודה דאמרינן דהידים טהורים והמים שעל הידים עצמן טמאים משום שנגעו בידים, והכא נמי כיון דעירוי פעם שלישית היא נמי לטהר הידים, אף שהידים נטהרים ע"י זה אמנם המים שעל הידים הלא מיד שנגעו בידים הרוח רעה נדבקת בהם. וכן משמע ממה שכתב הקב הישר בפרק י"ג, והביא דבריו האות אמת (למהר"י סיד) דף קכ"א, וזה לשונו: "צריך לשפוך על הידים ג' פעמים ואח"כ פעם רביעית להעביר המים שנשארו על ידיו", ומשמע דאף שהידים טהורים ע"י עירוי ג' פעמים מכל מקום המים הנשארים על הידים הם טמאים מחמת שנגעו בידים. אלא דזה שכתב הקב הישר דמהני עירוי פעם רביעית להעביר מים הרעים שעל הידים, וכתב האות אמת סמך לזה מהא דכתב השו"ע בסי' קס"ב גבי נטילה דאכילה דעירוי פעם שלישית הוי לטהר המים שעל גבי הידים, לכאורה אין זה מחוור.
16
י״זוראיתי להפתח הדביר והיפה ללב סי' ד' הביאו דברי הקב הישר הנ"ל קצת יותר בארוכה, וזה לשונו שם: "כל אשר יש לו יראת אלהים בלבו ינהג כן כמ"ש רז"ל: יקח הכלי בידו הימנית ויתננו לידו השמאלית וישפוך על ידו הימנית בתחלה ג' פעמים וכל פעם צריך לשפוך רביעית מים, ואח"כ פעם רביעית להשטיף המים הרעים שעל ידו הימנית. ואח"כ יתן הכלי לידו הימנית וישפוך על ידו השמאלית גם כן ארבעה פעמים כנ"ל" עכ"ל. ותמהו עליו דליכא מאן דאמר דצריך לערות פעם רביעית. וכתב הפתח הדביר: "אלא דגבי נטילה דסעודה אשכחן דשיורי המים המטהרים הידים שעל הידים טמאים וצריך מים שניים להעביר אותם המים, וי"ל דכמו כן כאן, וצריך לערות פעם רביעית", אמנם היפה ללב לא ניחא ליה בהכי משום דגבי נטילה דסעודה אמרינן דאם שופך עליהם רביעית בבת אחת ליכא מים טמאים, כל שכן אחר ששפך עליהם ג' פעמים רביעית דליתא מים הרעים להצריך עירוי פעם רביעית. ועיין שם שרצה לומר דשאני מים דנטילת ידים שחרית, דכיון שהוא מפני רוח רעה דחמיר טומאתו אפילו אם שפך רביעית בבת אחת המים טמאים, ולכן צריך ליטול פעם רביעית. אך שוב עמד ממה שכתב הכנסת הגדולה הנ"ל בשם סדר היום דהמים הנשארים על הידים טהורים הם, ואיירי ששפך עליהם ג' פעמים, ועל כן הניח דברי הקב הישר בצריך יישוב. והנה גבי נטילה דסעודה אינו מוסכם מכל הפוסקים דבשופך רביעית בפעם אחת אין צריך מים שניים ויש אומרים דגם אם שופך רביעית בפעם אחת צריך מים שניים. וי"ל דסבירא ליה להקב הישר דבנטילת ידים שחרית יש להחמיר כמאן דאמר דאפילו הטיל על ידיו רביעית בבת אחת צריך מים שניים, ועל כן אע"ג דכתב דצריך לערות ג' פעמים רביעית כתב נמי לשפוך פעם רביעית. וכל זה אי מדמינן טומאה דרוח רעה לההיא טומאת המים שעל הידים דסי' קס"ב דמים שניים מטהרים אותם. אלא דבאמת טומאה זו דרוח רעה דשחרית שנייא דחמירא טפי וי"ל דערוי פעם רביעית לא מעלה, ודברי סדר היום תמוהים. ואדרבא על קב הישר יש לתמוה לאידך גיסא, דמנא ליה דמהני עירוי פעם נוסף לטהר המים שעל הידים אף שטמאים בטומאה חמורה דרוח רעה. דהנה בעצם הדבר שאמרו גבי נטילה דסעודה דמים השניים מטהרים את הראשונים כתב המגן אברהם התם בסי' קס"ב ס"ק ב' דצ"ע אם באמת מים הראשונים טמאים איך מטהרים אותם השניים אדרבא היה למים הראשונים לטמא את השניים והשניים לשלישים, עיין שם.
17
י״חאך כבר מבואר הדבר בהראב"ד (בספר תמים דעים), שהובא בבית יוסף שם ובמעדני יו"ט פרק כל הבשר סי' י"ח אות ד' ותוספות יו"ט פרק ב' דידים משנה ב', וזה לשונו: "ואומר אני עיקר טומאת הידים שאמרו לא טומאה ממש היא, אלא טומאת לכלוך מפני מגע זיעה וכו', וגזרו עליהם טומאה מאותו הלכלוך כאלו נגעו בטומאה, ועשו אותן שניות לפסול את התרומה במגען, ושלא לאכול בהם חולין אלא ע"י הדחה. וזה שאמרו: 'ראשונים מטהרים את הידים', כלומר מורידין מהם הזיעה והלכלוך שעליהם, שממנו הם טמאות, ובאין השניים ומדיחין אותם המים שהם מטושטשות עם הזיעה והלכלוך ונשארו הידים נקיות. וזהו שאמרו: 'השניים מטהרין את המים שעל הידים' כלומר מדיחין את המטושטשות עם הזיעה והלכלוך שעל הידים. ומפני זה צריך שיפסיק במים ראשונים וכו'. כך נראה לי באמת ובבירור" עכ"ל, ועיין שם במעדני יו"ט. ולפי זה בנטילת ידים שחרית דאיכא נמי טעמא דרוח רעה ומשום הכי צריך לערות עליהם ג' פעמים, נראה לכאורה דהוה ליה כטומאה ודאית ולא שייך בזה לומר שייטהרו המים של הידים ע"י שיוסיף לערות עליהם פעם רביעית וצריכים דוקא ניגוב כנ"ל, ונראה דכן סבירא ליה למהר"מ ניגרין הנ"ל. וכן משמע נמי מלשון ספר הקנה שכתב השיירי ערך השלחן בסוף ס' חוקת הפסח (סי' ד') ובספר הזכרון שלו (מערכת ב' אות א') וכן נראה גם מתשובת רדב"ז סי' רכ"ב.
18
י״טוהנה מרן השו"ע [בסי' קנ"ח סעיף י"א] גבי נטילת ידים לסעודה פסק כתירוץ השני של התוספות פסחים, וכדעת כל הראשונים הנ"ל, דמן הדין צ"ל גם ברכת על נטילת ידים עובר לעשייתן כמו בכל המצות, ונהגו שלא לברך עד אחר נטילה משום דפעמים שאין ידיו נקיות, ומפני כך מברכין עליהם אחר ששפשף ידיו שכבר נקיות קודם שיטיל עליהם מים שניים או קודם הניגוב ומקרי עובר לעשייתן, עיין שם בהגהה ובבית יוסף, ועיין בסי' קס"ה סעיף א'. ונראה דמה שכתב: "ונהגו שלא לברך עד אחר נטילה וכו'" הוא דוקא כשנוטלים בכי האי גוונא דמיירי השו"ע, שמדקדקים לשפוך הרביעית על ידיהם בשנים או שלושה פעמים כעיקר תקנת חז"ל, דבאופן זה המים השניים והניגוב הם חובה ושפיר מקרי עובר לעשייתן כשמברך קודם מים שניים או הניגוב, אבל אם מטביל ידיו או שופך עליהם רביעית בבת אחת, שלדעת רבותינו בעלי השו"ע אינו צריך למים שניים וניגוב, כמבואר בשו"ע בסמוך (סעי' י"ג ובסי' קנ"ט סעי' י"ט), נראה ברור דמברך קודם כעיקר הדין, ועיין בסי' קס"ב סעי' ב'. והנה הטורי זהב (בסי' קנ"ח ס"ק י"ב) והמגן אברהם (שם ס"ק ט"ו) הבינו דבכל גווני נהגו לברך אחר הנטילה, ועל כן תמהו דפעמים אין המים השניים והניגוב חובה. והמגן אברהם רצה לומר כיון דברב פעמים הניגוב חובה, לא פלוג. ודבריו צ"ע, דאיך שייך בזה לא פלוג לומר משום כך נהגו לקולא שלא לברך עובר לעשייתן, ועיין שם ביד אפרים. ולעניות דעתי נראה כמו שכתבתי, אלא דמסתימות דברי התוספות הנ"ל משמע כמו שכתבו הטורי זהב והמגן אברהם הנ"ל. וי"ל דהתוספות סתמו כן משום דסבירא להו כהלבוש, דבכל גווני חייב בניגוב, לא מטעם מים טמאים דמיירי הברייתא דפרק ב' דידים, אלא משום מיאוס - כדאמר רבי אבהו בפרק קמא דסוטה (דף ד'), ועיין פירוש רש"י שם ובפירוש הר"ש סוף פרק ב' דידים, וכן מוכח נמי מדברי התוספות ברכות (נ"ב ד"ה גזירה), עיין שם, ועיין בתשובת הרדב"ז (ח"א סי' ט"ו) ובאחרונים - וגם מטעם זה נחשב הניגוב מהמצוה, ועל כן סבירא להו דבכל גוונא הוה ליה עובר לעשייתן כשמברך עכ"פ קודם הניגוב. אמנם בנטילת ידים שחרית, לכאורה בכל ענין, אם יברך קודם הניגוב או קודם מים שניים, לא הוה ליה עובר לעשייתן, דבין לטעם הרא"ש שתקנו לברך על נטילת ידים שחרית לקריאת שמע ותפילה משום שהידים עסקניות הם ואי אפשר שלא ליגע במקומות המכוסין שבגופו בלילה בעת שהוא ישן, ובין לטעם הרשב"א משום שבבוקר אנו נעשים כבריה חדשה וצריכים לקדש עצמנו ככהן שמקדש עצמו מהכיור קודם עבודתו, די בעירוי פעם אחת, ומה שמדקדקים לערות ג' פעמים הוא כדי להעביר הרוח רעה כנ"ל, ועל דבר שנתקן משום העדר סכנה אין מברכין (כמו שכתבו התוספות שבת כ"ה ד"ה חובה וחולין ק"ה ד"ה מים, וכן כתבו תלמידי רבינו יונה והרא"ש בברכות סוף פרק אלו דברים בשם רב עמרם גאון, וכן מבואר בהרמב"ם הלכות ברכות פרק ו' הלכה ב' ופרק י"א הלכה ד', וכן קיימא לן בטור ושו"ע סי' קפ"א סעי' ז'), ואחרי עירוי מים הראשונים כבר גמרה מצות הנטילה שעליה נתקנה הברכה, דדוקא גבי נטילה דסעודה שהניגוב מעכב הוי הניגוב גמר הנטילה וכשמברך קודם הוה ליה עובר לעשייתן, אבל בנטילה זו שאין הניגוב מעכב, וכמ"ש המגן אברהם (סי' ד' ס"ק ו'), גם קודם הניגוב כבר הוא אחר עשייה, ואעפ"י כן אין מברכין אלא לאחר הנטילה, וכן משמע מלשון השו"ע (סי' ד' סעי' א'). ולפי זה אין לתמוה לכאורה על האחרונים הנ"ל שכתבו דאין לברך על נטילה זו אלא לאחר הניגוב, כיון דגם אם יברך קודם הניגוב לא הוי עובר לעשייתן, ודאי עדיף טפי לברך לאחר הניגוב, לאחר שיסיר גם השמץ כל דהו מהרוח רעה הנדבק במים שעל הידים.
19
כ׳אלא שבדברי רבינו יונה (סוף פרק הרואה) מבואר דגם בנטילה של שחרית הניגוב מעכב, ומברכין קודם הניגוב והוה ליה עובר לעשייתן, וכן אפשר להבין ג"כ מדברי מהר"י אבוהב בבית יוסף סי' ו'. וכן משמע מהתוספות והראשונים שהזכרתי למעלה, שסתמו וכתבו דגם ברכת על נטילת ידים צ"ל עובר לעשייתן ומשום שפעמים אין הידים נקיות מברכין קודם הניגוב והוה ליה עובר לעשייתן, ולא העירו כלל מנטילה של שחרית, משמע דגם בנטילה זו הניגוב מעכב שלא כדברי המגן אברהם הנ"ל, וכמבואר כן להדיא גם בתשובת הרדב"ז (סי' רכ"ב). ואפשר דהשו"ע בריש סי' ד' שכתב: "ירחץ ידיו ויברך" כיוון לאשמעינן נמי שמיד אחר הנטילה יברך קודם הניגוב משום דבעינן עובר לעשייתן, וכמו שביאר אח"כ להדיא בסי' קנ"ח גבי נטילה דסעודה, וטעם שהמתין לשם עיין בפרישה (סי' קנ"ח אות ט'). וכן כתבו האחרונים - הסדר היום והכנסת הגדולה והעולת תמיד ואליה רבה והדרך ישרה ועוד כמה אחרונים - שמיד אחר הנטילה קודם הניגוב יברך כדי שתהיה הברכה עובר לעשייתן. וכבר כתבתי שגם לדעת המקובלים והזוהר הקדוש שאסור לומר דברי קדושה כל עוד שרוח רעה שורה על ידיו, י"ל דהיינו דוקא קודם נטילה אבל לא להחמיר גם קודם הניגוב. וכן נראה דהכי סבירא ליה להרמ"ע באלפסי זוטא פרק קמא דפסחים, הביא דבריו המחזיק ברכה סי' תל"ב, אף דמדמה נטילת ידים שחרית לטבילת גר דמברך אח"כ ונראה דסבירא ליה דאין הניגוב מעכב, מכל מקום משמע מדבריו דמברך קודם הניגוב לסמוך להברכה למצוה ככל האפשר. ואף דמספר הקנה שכתב השיירי ערך השלחן הנ"ל, וכמו כן מתשובת הרדב"ז (סי' רכ"ב), משמע דמחמירים גם בזה, מכל מקום כתבו שיברך בשעת הניגוב דהיינו כשיתחיל לנגב קודם שיגמור. וזה לשון הרדב"ז: "וצריך לברך קודם שישלים הניגוב כי הניגוב צורך מצות נטילה הוא וכבר הידים טהורות וראויות לברכה אע"פ שעדיין לא נגבם לגמרי וכן המנהג וכו'" עד כאן, עיין שם. ונראה דכן כוונת גם המחזיק ברכה בסי' ד' הנ"ל שכתב על דברי המהר"מ ניגרין: "וכפי זה נראה דלא יברך עד שינגב", ורצונו לומר: עד שינגב קצת, יפסיק לברך ואח"כ יגמור הניגוב, וכמו שכתבו הרדב"ז וספר הקנה, ולא חלילה להפריז להקל משום מה שכתב המהר"מ ניגרין לברך אחר גמר הניגוב. ומה שכתבו בשמו הזכור לאברהם ועוד אחרונים דלא יברך עד אחר הניגוב, בודאי שלא בדקדוק כתבו כן. ועיין לגאון עוזנו מרן מוהרי"ח בספרו הבהיר בן איש חי (הלכות שנה ראשונה פרשת תולדות אות ה') ועיין שם שכתב שבסדור רבינו הרש"ש ז"ל נמי כתוב מפורש לברך קודם הניגוב.
20
כ״אונראה לעניות דעתי דאף אם שכח ולא בירך עד אחר הניגוב דלא יברך אח"כ, אע"ג דבהגהות אשרי (פרק קמא דברכות ד"ה בדלא ופרק קמא דחולין ד"ה ולא) מבואר דהא דקיימא לן כל המצות כולן מברכין עליהם עובר לעשייתן, הני מילי לכתחלה אבל בדיעבד מברכין גם אחר עשייה, וע"פ דברי הגהות אשרי אלה כתב הרמ"א בהגהה (בסי' קנ"ח) דאם שכח לברך עד אחר הנגוב מברך אח"כ, הנה ידוע דהרמב"ם (פרק י"א מהלכות ברכות) סבירא ליה דהא דבעינן לברך עובר לעשייתן הוא לעיכובא, וכל מצוה שעשייתה הוא גמר חיובה ואין עשייתה נמשכת, כמו הנטילה, סבירא ליה להרמב"ם דאם עשה אותה בלא ברכה אינו מברך אח"כ. וכן סבירא ליה להכלבו (הובאו דבריו בבית יוסף סי' תל"ב), ועיין בהתשב"ץ ח"ב סי' ע"ד, וכן העלו הרבה אחרונים לדינא. ועיין בסי' תל"ב דהרמ"א עצמו כתב שם כהרמב"ם והכלבו, ועיין שם בפרי חדש ובחק יעקב. ועיין ביורה דעה סי' י"ט, ש"ך ס"ק ג' ונקודות הכסף, ועיין פרי תואר ותבואות שור שם ושאר אחרונים. וכן כתב הט"ז בסי' קנ"ח דאחר הניגוב הוי אחר עשייתה ולא יברך, עיין שם, וכן כתבו היד אהרן ועוד אחרונים. והלכה רווחת היא דבכל פלוגתא דרבוותא בעניני ברכות קיימא לן "ספק ברכות להקל" ואינו מברך. וגם בנטילת ידים שחרית הדין כן, אף שיש מדמין נטילת ידים שחרית לטבילת הגר דמברך אח"כ, אף כן מידי פלוגתא לא נפקא, דכבר נתבאר דכמה רבוותא סבירא להו דלא דמי לטבילת הגר משום שאפשר לנקות ידיו במידי דמנקה וגם אפשר לברך קודם הנגוב, דסבירא להו דגם בנטילה זו הנגוב צורך המצוה הוא. ועיין בתשובת פאר הדור להרמב"ם סי' ק"ד שכתב דהממתין בברכת על נטילת ידים שחרית ואינו מברך עובר לעשייתן הרי זה מברך ברכה לבטלה. ואע"ג דאיכא ספק ספיקא לברך, כבר פשטה הוראה בינינו להקל שלא לברך גם היכא דאיכא כמה ספיקות להחמיר, וכמו שכבר האריך בזה בתשובת מכתם לדוד פארדו סי' ג'. ועיין מלבושי יו"ט מבעל תוספות יו"ט סי' י"ז ואליה זוטא סי' י"ז אות ד' ופרי מגדים בפתיחה להלכות ברכות השחר וביו"ד סי' כ"ח (משבצות זהב ס"ק ט"ז) ומחזיק ברכה או"ח סי' ז' וחיי אדם ונשמת אדם כלל ה' אות ד'. ועיין בפתח הדביר (ח"א סי' י"ח אות א' וסי' ק"ח אות ט' וסי' קפ"ו אות ב' ובהשמטות שם ובח"ג סי' רמ"ג אות ז'), וכן כתבו עוד כמה אחרונים. ומה שבבני אשכנז היה מנהג להמתין שלא לברך על נטילת ידים עד בואם לבית הכנסת, כבר עמדו על זה הפוסקים, עיין בבית יוסף סי' ו' ובאחרונים, והרמ"א שתמיד הוא מלמד זכות על מנהגיהם כתב בדרכי משה שהוא עצמו נוהג כבני ספרד לברך מיד סמוך לנטילה. ועיין מקור חיים (למהר"ח הכהן תלמיד מובהק למהר"ח ויטאל) שכתב על המנהג הנ"ל שאין לו שחר, דאינו דומה ברכת על נטילת ידים לשאר ברכות דשחרית, דברכת על נטילת ידים היא גמר ענין הנטילה שכמעט אפשר שלא תלך הרוח רעה אם אינו מברך תיכף, כי העיקר להזכיר עליו שם שמים ובהכי רוח הולך ולא ישוב, וכמעשה דפלימו בקדושין (דף פ"א) וכו', עיין שם. וכבר נתבאר שגם הרמב"ם בפאר הדור לא נחה דעתו ממנהג הזה, שכפי המבואר שם היו נוהגים כן הש"צ בדמשק ובעוד איזה מקומות בערי המזרח להמתין לברך בבית הכנסת, וכתב דהוי ברכה לבטלה ואינו מועיל בזה מנהג להיותו דבר אסור, עיין שם, ועיין בתשובת בשמים ראש המיוחסים להרא"ש סי' כ'.
21
כ״בוראיתי להרב המגיה בחסד לאלפים (סי' קנ"ח אות ג') שכתב דאם אירע כן בנטילת ידים דסעודה ששכח ולא בירך עד אחר הניגוב, יטול פעם שנית ויברך קודם הניגוב, והביא דבריו בבן איש חי הנ"ל (פרשת שמיני אות ז') וכתב עליו שיפה כתב וכן ראוי לעשות שלא להפסיד הברכה, אך קודם שיטול פעם שנית יגע בבשרו בידיו ויטמאם ויטול ויברך קודם הניגוב, ועיין שם שסיים שבמקום אחר כתב דבזה אין חשש משום גורם ברכה שאינה צריכה. והנה תקנה זו שמצא רבינו מוהרי"ח שיגע בבשרו כדי לחייבו בנטילה ובברכה, לעניות דעתי לכאורה לא מתקנת כאן כלום, אף שראיתי שכבר כתב ג"כ תקנה זו הרמ"ע באלפסי זוטא שהובא במחזיק ברכה (סי' תל"ב), וזה לשונו: "כשנטל ידיו כשיעור ונגבם, נראה ונדחה הוא לענין ברכה, ואם אינו פוסל ידיו לאכילה ביני ביני במידי דמטניף, לא סגי בנטילה שניה להיות חוזר ונראה לברך עליה" עיין שם, מכל מקום גם בזה איכא פלוגתא, שהשו"ע (בסי' קס"ד סעי' ב') כתב דנגיעה במקומות המכוסין שבאדם פוסלת הנטילה וצריך לחזור וליטול בברכה, וכמו שכתבו כן הרמב"ן (במיוחסות סי' קצ"ה) והרשב"א (סי' קצ"ב), ונראה דכן סבירא ליה נמי להרמ"ע, אמנם רש"ל (בפרק כל הבשר סי' מ"א) חולק, וסבירא ליה דאין הנטילה נפסלת בכך ואין צריך לברך, והסכימו כן הטורי זהב והמגן אברהם (שם ס"ק ח') ואליה רבה (ס"ק ז') ועוד כמה אחרונים. והפרי מגדים (בפתיחה להלכות נטילת ידים בסופה) תלה דין זה בפלוגתא שבין רש"י לרבותיו (שבת י"ד ע"א ד"ה עסקניות) והרמב"ם, וכתב שלרש"י צריך לחזור ליטול בברכה, ולרבותיו של רש"י והרמב"ם אינו מברך, עיין שם. וכתבו האחרונים שלא לברך דקיימא לן ספק ברכות להקל, וכן כתב מוהרי"ח עצמו בבן איש חי הנ"ל (בפרשת קדושים אות כ"א ובהעלותך אות ח'). והנה ראיתי להפרי מגדים (סי' קנ"ח משבצות זהב ס"ק י"ב) דגם הוא כתב: "אם שכח לברך עד אחר הניגוב יטנף ידיו ויטול שנית ויברך", והרגיש מדברי הרש"ל והאחרונים הנ"ל, ואעפ"י כן כתב שיעשה כן משום דהוי ספק ספיקא וגם י"ל דקודם האכילה אף רש"ל מודה. ולכאורה תמוה דהוא עצמו כתב בפתיחה להלכות ברכות, וכמו כן ביו"ד סי' כ"ח, דאפילו היכא דאיכא ספק ספיקא לברך, אפילו הכי טוב שלא לברך, דגדול חומר לאו דלא תשא וברכות אין מעכבות, וכנ"ל, ובאו"ח סי' ז' משבצות זהב אות ב' הוכיח שכן דעת השו"ע. וגם מה שכתב די"ל דקודם האכילה אף רש"ל מודה, לא ידעתי שום טעם וסברא לחלק בין קודם אכילה לאמצעה, וכי קדושת המזון בתחלת הסעודה בלבד תליא, ויש לעיין בגוף דברי רש"ל. ומדברי הט"ז עצמו ושאר אחרונים הנ"ל לא נראה לחלק כן. ומה שכתב הבן איש חי הנ"ל שבמקום אחר כתב דכשמטנף ידיו כדי להתחייב בברכה אין חשש משום גורם ברכה, כעת לא מצאתי איפוא כתב כן (ואין בכחי לחפש בספריו הרבים על זה, וגם נשאר לו הרבה בכ"י ואולי כתב על זה בספר שעוד לא יצא לאור). ועיין מגן אברהם ומחצית השקל (סי' קס"ה ס"ק ב') שכתבו דהיכא דאלו לא נגע לא היה צריך לברך, אסור ליגע במקום מטונף להביא עצמו לידי ברכה, ועל כן נראה לעניות דעתי דאין לעשות כן, ואם אירע ששכח ולא בירך עד אחר הניגוב לא יברך וברכות אינן מעכבות.
22
כ״גוהא דאיתא בהגהות אשרי (פרק ב' דברכות בסוף הגהה המתחלת טיט הנרוק) בשם אור זרוע דאין לברך אלא לאחר ניגוב, כבר הניח זה בצ"ע הדברי חמודות (פרק שלשה שאכלו אות ק"א), ועיין שם בהגהות ר' בצלאל רנשבורג, שכתב דנראה לו למחוק מלת "אלא" ואז אתי שפיר. ולכאורה נראה דנעלם מהם מה שכתב בזה המהרי"ל בהלכות נטילת ידים, וזה לשונו: "כתוב באור זרוע קטן גבי נטילת ידים, וזה לשונו: 'אין לברך עד לאחר ניגוב', אמר מהר"י סג"ל שהקשה למהר"ש ז"ל דאיתא בתוספות פרק קמא דפסחים דמברכין קודם ניגוב ומשום הכי הוי עובר לעשייתן, ותירץ לו דאיתא באור זרוע גדול דקאי על מים אחרונים, ו'אין לברך' רצונו לומר: אין לברך ברכת המזון" עכ"ל. אלא שדברי מהרי"ל בזה צריכים עיון גדול, דמלבד שההגהות אשרי בהגהה ההיא מיירי במים ראשונים, עוד זאת ראיתי באור זרוע הגדול (בהלכות נטילת ידים סי' ע"ט) מבואר להדיא דקאי על מים ראשונים, וזה לשונו: "בספר המקצעות: וששאלת לענין ברכת נטילת ידים אימתי קודם נטילה או אח"כ, ראינו לרבותינו שמברכין כשמנטל השמש, ואם אין לו שמש, מברך בשעה שמתחיל ליטול, והקשינו הלא עדיין אין ידיו טהורות וכו'. הלכך מברך קודם על נטילת ידים ואח"כ הוא נוטל, וכן פי' רבינו חננאל בר חושיאל וכן ראינו לרבותינו הגאונים שעושים כן, עכ"ל ספר המקצועות. ומורי רבינו יהודה בר יצחק של"י כתב בשם רבינו תם דאע"ג דאמרינן תכף לנטילת ידים ברכה אין לברך אלא לאחר ניגוב דהוא עיקר נטילה, דאמרינן פרק קמא דסוטה: אמר רבי אבהו כל האוכל פת בלא ניגוב וכו'" עכ"ל. הרי מבואר דדוקא במים הראשונים מיירי האור זרוע, וכיון שמהר"ש ראה את דברי האור זרוע גדול הנ"ל ודאי השיב למהרי"ל שבאור זרוע כתוב כן בשם רבינו תם ופליג על התוספות, אלא שהשומע או המעתיק טעה וכתב מה שכתב מבלי הבין, וכמו שכתב כן הטורי זהב באו"ח (סי' תרכ"ט ס"ק ב'). ועיין לו עוד ביו"ד (סי' ק"כ ס"ק י"א) על מה שכתב המהרי"ל הלכות פסח שאין נכון להשתמש בשום כלי גוים הממושכנים טרם נחלטו ביד ישראל, עיין שם. ועל זה וכיוצא כתב בתשובת חוט השני (סי' ל"א), וזה לשונו: "ואם לדקדק בלשון מהרי"ל, חי נפשי, הדקדוק בו הוא מלאכה של בטלה ויגיעה לריק, כי הוא לא כתב הענינים כל כך בדקדוק והורק מכלי אל כלי, כמו שכתב הוא עצמו בהקדמה, על כן לא עמד טעמו בו" עכ"ל עיין שם, ועיין ש"כ יו"ד (סי' ר"א ס"ק ע"א).
23
כ״דשוב ראיתי בעמודי אש (סי' ב' אות י"ט) שהביא דברי מהרי"ל הנ"ל וכתב עליו, וזה לשונו: "ואני בעניי תמהני על זה הפלא ופלא במה שפירש דהאור זרוע קאי על מים אחרונים, דלהדיא מבואר באור זרוע גדול דקאי על מים ראשונים. ובעיקר הקושיא שהקשה על האור זרוע מהתוספות לא ידענא מאי קושיא, אטו גברא אגברא קא רמית, והאור זרוע חולק על התוספות בזה וכו'. הן אמת שצ"ע על דברי האור זרוע האלו, שבכאן סובר דיש לברך אחר הניגוב ואלו בהלכות סוכה (סי' שי"ג) כתב דמברכין קודם הניגוב כדי שתהיה עובר לעשייתן. תו קשה דמה שכתב בהלכות נטילת ידים הוא בשם רבו ר' יהודה [בר יצחק] שירליאון, ולפנינו איתא בתוספות ר' יהודה חסיד לברכות (דף נ"א ע"א ד"ה טבל), שהוא רבו הרב רבי יהודה הנ"ל, שמברכין אחר הרחיצה קודם הניגוב וזהו עובר לעשייתן. גם מה שכתב כן בשם רבינו תם צ"ע, דבספר הישר לרבינו תם (סי' של"א) איתא: 'והרב ר' יעקב והרב ר' שמשון הורו כן דמצוה לפרסם ולהורות הדבר כי חילול השם הוא שטובלת ומעכבת עד אחר קיום המצוה, כי מה נשתנית ברכה זו מכל הברכות. וגם מה שנהגו העם לברך אחר נטילת ידים טעות הוא בידם' עד כאן. מבואר דסבירא ליה דיש לברך קודם הנטילה. וכל הדברים האלו צריכים עיון גדול" עכ"ל.
24
כ״הוהנה כבר כתבתי שבהגהות ר' בצלאל רנשבורג מחק תיבת 'אלא', וע"פ הגהתו זאת לא יתישב שפיר לשון אור זרוע גדול. ואם ניתן רשות להגיה היה נלע"ד לומר דחסרים סימן הראשי תיבות על מילת "לאחר" ותיבת "קודם", וצ"ל: "אין לברך אלא לאח"ר קודם ניגוב" ורצונו לומר: "לאחר רחיצה קודם ניגוב", והמעתיק שלא הבין הכוונה מחק מלת קודם, ובזה אתי שפיר המשך הלשון והענין. ויש לעיין באחרונים, שבלי ספק ימצא עוד שעמדו בדברי האור זרוע הנ"ל, אלא שכבר הארכתי ומה שנלע"ד כתבתי. אך לא בכל פרט כראוי עיינתי, כי הנני ממהר להשיב בהקדם כבקשתה. ונא אם תמצא להעיר בדברי, או אם רבנן דפקיע שמייהו גדולי הדור שנושאת ונותנת עמהם בהלכה, שבודאי תציע לפניהם דברי אלה, אם ישיבו עליהם נא להודיעני, והשי"ת יצילנו משגיאות ויראינו מתורתו נפלאות אמן.
25
כ״ויצחק נסים
26