יין הטוב, חלק ב, אורח חיים ה׳Yein HaTov, Part II, Orach Chayim 5
א׳טיבול במשקה מבושל – אם צריך נטילת ידים
1
ב׳לכבוד ידידי הנעלה הרה"ג המפורסם לשם טוב ולתהלה ראב"ד מקודש כמהר"ר יהודה שאקו שליט"א.
2
ג׳בענין מה שכת"ר מורה היתרא לעצמו לטבל במשקה מבושל ולאכול בלא נטילת ידים, לענ"ד אין נראה שיש להקל באם לא נתבשל במשקה דבר מאכל ונתן בו טעם. ו[מה ש]כתבו האחרונים דעל כל פנים ע"י כף יש להקל דתרי חומרי לא עבדינן, הנה כבר כתבתי לכת"ר בקיצור דהמתירים במשקה מבושל לא התירו אלא דוקא כשנתבשל בו דבר מאכל ונתן בו טעם, דסבירא להו דעל ידי זה יש לדונו כאוכל עצמו, ויש חולקים. וכיון דאיכא פלוגתא גם ב[משקה שנתבשל בו] אוכל, [במשקה] גרידא כגון הא דחלב שהורתח אין סברא כלל לומר שבטל ממנו על ידי זה תורת משקה, ואין להקל אפילו ע"י כף. ואע"פ שיש מי שנראה מדבריו דגם במשקה גרידא שנתבשל יש להקל ע"י כף, כבר הושג מהאחרונים. ולהיות ששמעתי שעוד תלמידי חכמים מורין להקל, על כן אמרתי להעלות בכתב את צדקת דברי, הגם שהוא קמחא טחינא בספרי הפוסקים. וזה החלי וה' אלוקים יעזור לי.
3
ד׳הנה בתשובת מהר"י מטראני (ח"א סי' ע"ה) הובאה תשובת מהר"א בן יעיש בדין פירות המרוקחים בדבש אם צריכים נטילת ידים מפני הדבש הטופח עליהם, שבה האריך להוכיח שלא גזרו אלא על משקה גמור בלא תערובת, אבל משקה שנתבשל בו אוכל כיון שנתערב בו טעם האוכל הרי זה דינו כאוכל ובטל ממנו תורת משקה, דבכל מקום אזלינן בתר טעמא. לענין ברכה אמרינן בברכות (דף ט"ל): "מיא דכולהו שלקי ככולהו שלקי", ולענין איסור אכילה ביום הכיפורים אמרינן ביומא (דף פ'): "אכילה ושתיה אינם מצטרפים", שאם אכל חצי שיעור ושתה חצי שיעור לא מתחייב, ואעפ"י כן אמר ריש לקיש שציר שעל הירק מצטרף לכותבת. והגמרא מקשה: "פשיטא", ותרצה [ד]היינו אומרים שמשקה אינו מצטרף, קא משמע לן שהציר נהפך למכשיר האוכל וכאוכל חשוב, וכן פסק הרמב"ם בהלכות יום הכיפורים (פ"ב הלכה ז). וגם לענין טומאה מסיקינן במסכת שבת דף קמ"ד דמשקה הבא לאוכל דינו כאוכל. וכל שכן בנידון דידן דאיכא תרתי למעליותא: חדא שנכנס בדבש טעם הפרי, ועוד שכל כך מבשלים אותם עד שנבלע הדבש בתוך הפרי ונתערב עם הדבש מגוף ממשות הפרי שנמוח עד שנעשה כולו כגוף אחד, דבכי האי גוונא בודאי נסתלק ממנו תורת משקה.
4
ה׳ומהר"א בן יעיש הוסיף וכתב עוד ראיה להקל במשקה מבושל, מהא דתנן בפרק שמיני דברכות: "בית שמאי אומרים: נוטלין לידים ואח"כ מוזגין את הכוס, ובית הלל אומרים: מוזגין את הכוס ואח"כ נוטלין לידים". ואמרינן בגמרא (דף נב) דטעמא דבית הלל הוא שמא לא יהיו הידים נגובות יפה ממי הנטילה ויטמאו המשקין שעל הידים מחמת הכוס שהוא טמא ויחזרו ויטמאו הידים. ומה הועילו בית הלל בתקנתם, אכתי יש לחוש שבתוך הסעודה יאכל תבשיל במים ומי התבשיל יהיה טופח על הידים ועל ידם יתטמאו הידים, ועל כרחך צ"ל דמי התבשיל כיון שנכנס בהם טעם המאכל שנתבשל בהם בטל מנייהו דין משקה ודיינינן להו כאוכל ממש, ועל כן לא חשו להו בית הלל. וכתב דאת זה ביאר רש"י בקצרה כמנהגו, וזה לשונו: "וא"ת פעמים שיש משקה תבשיל טופח על הידים, אין תורת משקין עליו אלא תורת אוכל" עכ"ל.
5
ו׳כתב על זה מהרימ"ט דגם רבו מהר"ש סאגיס כך היה מדקדק מדברי הגמרא ורש"י הנ"ל, וכך היה מלמד דמשקה התבשיל אין תורת משקה עליהם אלא תורת אוכל. אלא דשוב הוקשה לו על זה מהמשנה דפרק ג' דטהרות (משנה א') דתנן התם: "הרוטב והגריסים והחלב בזמן שהן משקה טופח הרי אלו תחלה, קרשו הרי אלו שניים, חזרו ונמוחו, כביצה מכוון טהור, יותר מכביצה טמא", והכי מייתי לה בתוספתא (טהרות פ"ב הלכה ב'). הרי מבואר דהרוטב אע"פ שהוא מבושל תורת משקה עליו כל זמן שהוא טופח. וכן הקשה עוד מהמשנה דסוף פרק ה' דמכשירין: "האשה שהיו ידיה טהורות ומגיסה בקדרה טמאה, אם הזיעו ידיה טמאות; היו ידיה טמאות ומגיסה בקדרה טהורה, אם הזיעו ידיה הקדרה טמאה, רבי יוסי אומר אם נטפו". ואפילו לר' יוסי, אם נטפו היאך מטמאין, הרי ידיה שניות הם, ואין שני עושה שלישי בחולין? אלא על כרחך להאי זיעה חשיב משקה אע"ג דמחמת תבשיל היא, ואם התבשיל עצמו לא מטמא משום משקה היאך הזיעה מטמאה, דלא עדיפא מהתבשיל דאתיא מחמתיה, דזיעה בעלמא לא מכשרא אלא כשבאה מחמת משקה היא מכשרא ויש עליו תורת משקה להכשיר. ומוכח דאף משקה של תבשיל יש עליו תורת משקה להכשיר ולהיות דינה כדין משקין שהם תחילה.
6
ז׳והוסיף מהרימ"ט שם וכתב דמאי דאמרינן בברכות (ט"ל): "מיא דשלקי ככולהו שלקי", אין זה מחמת דבטיל מיניה שם משקה, אלא שאנו מברכין על טעם האוכל שבו, ולעולם דין משקה עליו. והא דאמרינן ביומא (פ') דציר שעל הירק מצטרף לכותבת משום דילפינן מ"כל משרת ענבים" לעשות טעם כעיקר לענין איסור אכילה, אבל לענין הכשר [ב]ודאי משקה גמור הוא ומכשיר. ומה דמסקינן בפרק חבית (שבת קמ"ד) דגם לענין טומאה משקה הבא לאוכל כאוכל דמי, התם מיירי דוקא כשלא ירד עליו עדיין תורת משקה, שתחילת סחיטתו לתוך האוכל, אבל אם היה עליו תורת משקה מעיקרא ונתנו לקדרה של אוכל לא נעקר ממנו על ידי זה שם משקה, עיין שם. וכן מתבאר מדברי התוספות ישנים שם ביומא שכתבו וזה לשונם: "ואע"ג דלשאר דברים משקה הוא כדאמרינן בערבי פסחים (דף קטו): 'כל שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים. לפי שכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה, ומשמע אפילו ציר ומורייס, מכל מקום לענין יום הכיפורים כל דבר אוכלא אוכל הוא". הרי התברר דדוקא לענין יום הכיפורים חשיב אוכל, אבל לשאר דברים דין משקה עליהם אפילו אם נתנם לתוך האוכל, כיון שמתחילה ירד עליהם שם משקה. ועיין עצי אלמוגים (סי' קנ"ח ס"ק ז') שתמה על מהר"א בן יעיש ומהרימ"ט הנ"ל שהביאו דברי הגמרא יומא ולא עיינו בדברי התוספות ישנים הנ"ל. ובמחילת כ"ת לא ידע שהתוספות ישנים נדפסו שמונים שנה אחרי מהרימ"ט, כמו שכבר העיר עליו בזה המחזיק ברכה (סי' קנ"ח אות ד'). וכדברי התוספות ישנים ומהרימ"ט הנ"ל מפורש בירושלמי (סוף פרק יו"ד דתרומות) הובא בר"ש (פרק ז' דמקואות משנה ב'), דתנן התם: "מי כבשים ומי שלקות וכו' - הכא את עבד ליה אוכל, והכא את עבד ליה משקה" ומשני ר' יוסי ב"ר בון: "נותן טעם בתרומה ואין נותן טעם במקוה", פירוש: "תרומה תלויה בנתינת טעם ואוסר באכילה, אבל משום הכי לא נפיק מתורת מים לענין מקוה". הרי להדיא דלענין איסור אכילה הוא דאזלינן בתר טעמא, אבל לענין לבטלו מתורת משקה אין הטעם חשוב לבטלו מתורת משקה, ועדיין שם משקה עליו.
7
ח׳וכבר הקדמתי שדבר זה נפתח בגדולים, כי היות ומעיקר הדין הוא, מש"ס פסחים קט"ו, ואע"פ שהתוס' ובעל העיטור ואחרים לא פסקו כן, הרי לעומתם פסק הרמב"ם פ"ו מהלכות ברכות הלכה א' לחיוב. ובהלכות חמץ ומצה פ"ח הלכה א' פסק לברך על נטילת ידים. אמנם עיין בב"י סי' קנ"ח שהביא מחלוקת בזה, ועל כן פסק בשו"ע שם סעיף ד' שצריך נטילה בלא ברכה מתוך חשש של המחלוקת וספק ברכות להקל. ועיין להרדב"ז ח"א סי' ע"ח שסובר שכל החיוב רק אם מטבל בדבר השכיח, והביאו הברכי יוסף, ומצא בתשובת הגאונים משם הירושלמי שאין חילוק, עיין שם בשיורי ברכה שם ס"ק א'. ועיין בשיירי כנסת הגדולה הגהות הב"י אות ד' שכתב: "כללא דמילתא כל דבר שטיבולו במשקה שבא לאוכלו בדרך אכילה, אפילו ע"י כף צריך נטילה, ולכן יש להיזהר כששורין פת ביין שלא לאוכלו בלא נטילה אפילו אם אוכלו ע"י כף. מיהו בדבר מבושל, ע"י כף אני נוהג לאוכלו בלא נטילה. ואע"ג דלאוכלו ביד אני רגיל ליטול ידי, תרי חומרי לא עבדינן" עכ"ל. ועיין להרב מטה יוסף ח"ב סי' י"ח ופרח שושן א' סי' יו"ד ובית מנוחה ט', וכף החיים [סי'] קנ"ח אות כ"ג. ועיין למטה יוסף שם שכתב שהמיקל הוא מהמתמיהין, והוא בכלל מזלזל בנטילת ידים. ועיין למגן אברהם שם ס"ק ז' בענין המרקחת ולסברת הט"ז שם ס"ק ח' שבמרקחת אפילו אם טגנם צריך נטילה. והחתם סופר סי' מ"ה הסכים עם הט"ז. ועיין למאמר מרדכי [סי'] קנ"ח ס"ק ג' (בענין) שדעת מרן שגם בדבר מבושל יש צורך מהדין ליטול ידים ולא רק חומרא כסברת הכנסת הגדולה המובא לעיל. ועיין שם בס"ק ז' ובס"ק ט' שהרבה לחלוק על סברת הכנסת הגדולה הנ"ל, ולדעתו אדם שמטבל סוכר לתוך קפה או תה והסוכר בידו ולא מניחו לתוך הכוס להמיסו שם, חייב נטילה מהדין, וכן אם מטבל עוגה לתוך קפה או תה, אפילו אם לא קובע סעודה חייב ליטול ידים מדין טבולו במשקה, ולדעתו אף אם אין נוגע במשקה, כגון שמטבל ראש העוגה בלבד או שאכל ע"י כף, חייב בנטילה. והוסיף שראה שסומכין על הכנסת הגדולה, וזה אינו, עיין שם בס"ק ג' ז' ט' יו"ד באורך. ועיין להחיד"א במחזיק ברכה הביא את מעשה הנגיד (הוא הגאון מהר"ר יצחק שולל הכהן, שמזכירו הב"י או"ח סי' ש"א) שאכל תפוח מרוקח בלי נטילת ידים, והסביר החיד"א שאין הכרח לומר שהוא סבר כסברת המהר"א בן יעיש, אלא המעשה היה שנתבשל דבש כל כך ונכנס לתוך הפרי, דאז הגם דמבחוץ איכא טופח על מנת להטפיח, פטור. ועיין לו בספרו שמחת הרגל בדין "ורחץ" שדקדק "ורחץ – גם לעתיד" כלשון חז"ל "ויתן לך – ויחזור ויתן", דהיינו שכל השנה ירחץ על דבר שטיבולו במשקה, "לאפוקי הנוהגים כך רק בליל פסח ובכל השנה אוכלים טיבולו במשקה בלי רחיצה, כגון פת הבאה בכיסנין לתוך הקאפ"י וכיוצא, ועוברין על הדין, שכן הוקבעה הלכה בשו"ע והיא סברת רוב הפוסקים, ולא חיישינן למיעוטא". ולכאורה משמע מדבריו שהוא מסכים עם סברת המאמר מרדכי דלעיל ודלא כהכנסת הגדולה, אולם עיין לנוה שלום (סי' יו"ד דף קל"ה) שהאריך בזה ולדעתו מותר לטבל עוגה בקפה אם אינו נוגע בקפה. והביאו הרב בן איש חי שנה א' פרשת תזריע טהרות אות י"ט וזה לשונו: "משקה מהמשקים שהוא מבושל מותר לטבל בתוכו לחם (היינו פחות מהשיעור) ולאכול בלא נטילת ידים, מפני שהמשקה הוא מבושל וגם אין נוגעים ידיו במקום המטובל, ולכן צריך להזהר בזה שלא יגעו ידיו במקום שהוא מטבלו במשקה, וכמו שכתב נוה שלום דף קל"ה. ומה שהוכיח הגאון חיד"א ז"ל (בספרו שמחת הרגל המובא לעיל) לאותם המטבלים פת לתוך הקפה ואוכלים בלי נטילת ידים, היינו מפני שהם נוגעים בידיהם" עכ"ל הצריך לעניינו. ועיין במשנת ר' אליעזר (ח"ב קונטריס אחרון סי' ו' דף קנ"ח) בענין המשקה שנתבשל ונתעבה. ועיין למהר"א מני בספרו מעשה אליהו כ"י סי' קפ"ד.
8
ט׳חזרנו, איפוא, על כל הצדדים ולא מצאנו שיש מי שיקל במשקה מבושל בלבד אפילו שלא הוסיפו בו מאכל אחר, כגון שיחמם מים או חלב ויטבל בהם ללא נטילה. ואפילו לאותם המקילים במבושל היינו רק שנשתנה טעמו או צורתו, ואף גם זאת לא הקילו אלא ע"י כף או בשאינו נוגע במשקה. וכבר כתבתי שסברת המאמר מרדכי להחמיר גם בזה.
9